“Never say goodbye because goodbye means going away and going away means forgetting.”-Peter Pen
בשבועיים האחרונים עברתי המון שינויים. מהסתגלות למזג האוויר הקר שבאנגליה, למקום החדש, לאנשים שבאו איתי מישראל. אני זוכרת איך כל הישראלים עמדו ביחד מול הבניין שבקרוב נגור בו, ולאט לאט, כל אחד קיבל מפתח והלך לflat שלו. אבל בעוד שאנשים נכנסו לחדרים שלהם, אני, שקד וקארין, החברות הכי טובות שלי מבלי שעוד ידעתי את זה באותו זמן, ניגשנו לחברות הבנות הזרות שישבו בשולחן ודיברו.
ניגשנו אליהם במשפט אחד.
Hey, where are you from?גילינו שחמשת הבנות הן מאיטליה, והן באו לבד. נדהמתי לגלות שיש רק חמישה אנשים מהקבוצה מאיטליה. פגשנו גם את הצרפתים שבירכו אותנו בקול רם וחיוכים. לאחר שהתמקמנו בחדרים והעלנו לסטורי, המשכנו ביום שלנו.
הימים הראשונים עברו וטיילנו קצת באיסטבורן, עשינו שופינג, פגשנו את סוריה המנהל ואת יאמה המדריך האנגלי שדאג לנו.
לאט לאט התקרבתי יותר לחברות שלי שגרו איתי חדר ליד חדר, רק אנחנו בדירה. פגשתי את לוסיה הספרדייה, והתקרבנו קצת יותר לאיטלקיות. ערב אחד, כולנו הזמנו את האיטלקיות למסיבת פ'יגמות אצלנו בדירה, מאחר שאין מורה שגר/ה איתנו בדירה. הזמנו גם את מיכאל ונועם, חברים ישראלים טובים שלנו. התחלנו לשחק פרוניה ואכלנו מלא תפוחים, עד שאנה מריה האיטלקיה, לימדה אותנו משחק קלפים מרתק- lupus in fabula.
העיקרון הוא כזה, יש זאב, שהורג מישהו כל לילה, יש שוטר, שמנסה לתפוס את הזאב וכל לילה בוחר קלף אחר (לזאב, שוטר ומכשף ויש קלף מיוחד ולאדם הרגיל קלף רגיל) והמכשף בוחר אדם אחד להציל כל לילה.
כל בוקר, האנשים משוחחים ובוחרים לפי דעתם מי הזאב.
שיחקנו את זה עד שתיים עשרה בלילה, ואז פרשנו לישון. אך חוסר שעות השינה היה שווה את זה לאור החוויות שצברנו באותו הלילה.
עוד לילות משחק עם האיטלקיות ליוו את הלילה הזה, ולילה אחד אפילו הזמנו את לוסיה, החברה הספרדית שלנו והיא באה עם המון מהחברות שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שכל כך הרבה אנשים היו אצלנו בדירה והיינו בשוק.
לא היינו כל כך מחוברים לשאר הקבוצה, דבר שהשפיע עלינו. אם זה שמועות ששמענו או דברים שלא הוזמנו אליהם, זה הגיע אלינו בסוף. אז ההרגשה של כל כך הרבה אנשים שמחייכים וצוחקים ומחבבים אותך בחדר אחד היא די מדהימה.
הימים עברו, וכך גם גברו האזעקות המפחידות שהקפיצו אותנו כל פעם בגלל תרגיל שריפה. היו מספר ביקורים בחוף הים של איסטבורן, שהיה מהמם. האבנים הקשות ביחס לחול החם של הארץ, המים הקרירים ואינסוף התמונות והסרטונים מהחוף.
נסענו לאולפני הארי פוטר, שם לקחנו מלא תמונות ואני אפילו התחדשתי בז'קט של HUFFLEPUFF.
לאט לאט, הסתיים לו שבוע. היה קידוש, וההרגשה הייתה מחבקת. לעמוד עם כל שאר הישראלים, גם אם אני לא מסורתית. לצחוק עם חברותי על החתיך הצרפתי שיושב מאחורינו. לאכול אוכל טעים ולחייך. אלו דברים שלא אשכח אי פעם.
תקרית שהתרחשv באיסטבורן עדיין גורמת לבטן שלי
להתהפך.
אם החברות שלי קוראות את זה, הן יודעות מה זה. אבל אתם קוראים יקרים, אין לכם מושג. כי הייתם רק צופים מהצד.
התקרית הראשונה קרתה בערב סרט. חברנו היקר מיכאל (או הקטור בשמו השני), היה עם האיטלקיות בסלון שלהן והם שיחקו משחקי קלפים. אנחנו, שגילינו על כך רק מהודעה באינסטגרם רצינו גם לבוא וניסינו לברוח. אליסטר המדריך האנגלי תפס אותנו ועצר לנו ואמר כי מישהו נעלם.
Guys it's not funny. Someone's missing.בעוד שהוא אומר את זה, הבנו שמיכאל הוא האדם שהם מחפשים. התחלנו לצחוק בקול רם ללא הפסקה מכיוון שהמצב הצחיק אותנו, לא ידענו שזה היה כל כך רציני שכמעט התקשרו למשטרה. בסופו של דבר מיכאל והאיטלקיות הגיעו והפרצוף שלנו הרצין לגמרי.
כפי שכתבתי פה, אנחנו והאיטלקיות התקרבנו רבות. אכלנו ביחד בכל ארוחה, דיברנו, שיחקנו בלילות.
הפעם השנייה, הייתה שהלכנו כולנו לפעילות ערב, שסוריה עוד היה והוביל את הקבוצה. אני זוכרת שהלכתי עם חברות שלי, והחברה האיטלקיה שלי הייתה מקדימה, היא הייתה עם אוזניות וראיתי איך חבורת הבנים מאחוריה.
בשבת, יצאנו ל
עיר ברייטון. הבניינים המשונים, החוף ים, האנשים השיכורים, ומזג האוויר כולו נתן לעיירה אווירה מסוימת כיפית.
אותו יום בברייטון גרר המון עליות וירידות. היינו בBRIGHTON PIER, שם פגשנו בחורים ממרכז אחר ודיברנו איתם, עלינו על מתקנים מפחידים וכמעט שלא הספקנו להגיע לשאר הקבוצה בזמן.
אני זוכרת שאחרי זה, הלכנו משולבות יד ביד, שלפתע באופק החלו לחשושים, וראינו את דגל פלסטין. אני זוכרת איך פחדתי באותו רגע. חשבתי, זה למה הם אמרו לא ללכת עם חולצות בכיתובים בעברית, זה למה עדיף לא לצעוק בעברית.
לאחר שיאמה המלך המדריך הוביל אותנו, נכנסו לחנות מגניבה של בגדים יד שנייה, ואני ועוד חברה הצלחנו למצוא מכנסי מותגים בפחות מ30 פאונד!
כך התחדשתי בג'ינס מהמם של CALVIN CLAIN ב22 פאונד!
אבל בסופו של דבר, הרגע הכי זכור עלי ביומנו בברייטון, הוא הרגע שכל הקבוצה הישראלית, חיכתה בחום, בחוף של ברייטון לאוטובוס. הרעש, הצחוקים, נועם החבר שלנו שמדד בגדים בחנות חוץ ליד, הריכולים המצחיקים והבדיחות הפרטיות שרק הן יבינו.
במשך כל היום בברייטון, השתתפנו בתחרות תמונות, כמו תמונה של כלב עם משקפיים (ראו תמונה
) או סלפי עם בחור אנגלי.
בסביבות 12 וחצי בלילה. ג'נסן וסוריה נכנסים כדי לעשות בדיקה שכולם ישנים, אנחנו עד אז דיברנו על המדריך פראן וברגע שהם נכנסו, סוריה התחיל לדפוק על הדלתות. הוא דפק על דלת החדר שלידי וידוע כי לא גר בו אף אחד. עד שלפתע, הדלת נפתחת וכאילו דמות מהארי פוטר יוצאת.
משקפים עגולים וגלימה שמסתירה את גופה של המורה רות החדשה!
בין רגע כולנו נבהלנו וצרחנו ונכנסנו לחדרים שלנו.
בשבוע השני, טיילנו לBEACHY HEAD, שוב, היה מדהים. בהתחלה היה חם מאוד ואנדרס המדריך ליווה אותנו. הטיפוס לשם היה מרהיב, הפרחים, הנופים, ההרגשה שאם אני רק אזוז קצת אז אני אראה עוד נוף מרהיב.
נסענו ללונה פארק עם האיטלקיות, זכינו לעלות על רכבות הרים מפחידות אבל
השיא של היום היה שהצלחתי לגרור את שקד, מיכאל וקארין על הWALKING DEAD.
לא ידענו מה מצפה לנו שם. במיוחד לא- ריצה שרודפים אחריך זומבים לרכבת הרים מהירה בחושך ואז עוד ריצה ארוכה, שכל מה שאת שומעת זה את שקד צורחת אמא והאנשים מקדימה צורחים.
נסענו לנינג'ה פארק וצחקנו וקפצנו גבוה כל כך, שנפל לי הצמיד פנדורה מבלי ששמתי לב אפילו. לאחר מכן, מצאו לי את הצמיד.
אחד הערבים הכי מצחיקים, קרו שאני ושקד הלכנ לאיטלקיות בשביל ערב קריוקי. בזמן שאנה ואלקס שרו את פרוזן במופתיות, אני ושקד התחלנו לשיר את OH NO של מרינה... כמות הזיופים הייתה כל כך נוראית, שפולינה כמעט הרסה לנו באמצע אם לא היינו מספיקים להגיע לחדר של אנה בזמן ולהתחבא בחושך.
החלק הכי מצחיק, ששקד אמרה לאנה, שאם פולינה תגיע היא תשיר לה maybe it is all a test cause I feel like I'm the worst so I always act like I'm the best
עם הזיופים ביחד.
ביום רביעי בשיעור האחרון שלנו, שלא יכל להסתיים בצורה טובה יותר, טוקי הספרדייה ציירה על הידיים שלי פרחים ולבבות ואני ציירתי על הרגל שלה פרח מטפס (ראו תמונה). באותו יום אנחנו והאיטלקיות סיימנו לצבוע פוסטר ענק לקראת מופע התיאטרון וגם הכנו המון פרחים מנייר, וכמובן, שנתנו חלק לספרדים את הפרחים המכוערים.
בהמשך השבוע נסענו למדאם טוסו, שם הצטלמתי עם האנשים האהובים עלי
(טום הידדלסון וטיילור סוויפט, זה בשבילכם)
באותו היום נסענו למחזמר מלך האריות והתלהבנו מהאולם המרהיב והגדול.
צחקנו שנועם אמר שללא המחיאות כפיים כל 5 דקות, הוא היה נרדם לגמרי. את האמת, אני בעצמי נרדמתי לקראת הסוף
שחזרנו מאוחר בלילה, בסביבות אחד בלילה, התחלתי ללכת כמו שיכורה והתנדנדתי מרגל לרגל עד שהגענו לחדרים, העייפות בלעה אותי.
ביום שישי בערב, לאחר כל העבודה הקשה, השיעורים המשוגעים עם ריצ'רד שגלשו לפוליטיקיה ואשתו, היה טקס הסיום. אני וחברותי התלבשנו יפה, וביקשתי מהאיטלקיות שיצלמו לנו את הטקס המהמם. כולנו עמדנו בשורה, ואני הייתי הקרובה ביותר לפולינה.
קשה לתאר את ההרגשה שמוחאים לך כפיים. שכל כך הרבה אנשים שהכרת אוהבים אותך וצורחים בשמך. הלחיצת יד עם המורה, התעודה הפיזית, אבל הכי מרגש, לראות את החברים הכי טובים שלך, מקבלים את התעודה שלהם בגלל שהם אנשים מדהימים.
מיכאל, אם אתה קורא את זה, תדע שמגיע לך אלפי תעודות. אתה הבן אדם הכי מקסים ומחמם לב שפגשתי. אתה אחד החברים הכי טובים שלי, ויש לי הרגשה שתהיה אחד להמון שנים טובות.
שקד, לא שכחתי את הפרצוף המופתע שלך שקיבלת תעודה נוספת. ולא, זה לא בגלל שאת היחידה שידעת לדבר באנגלית בכיתה שלך. זה בגלל שכל אחד שאת פגשת באיסטבורן, הוקסם ממך. אף אחד לא שכח את שקד המלכה, גם לא דוויד. אם רק היית פותחת את העיניים ורואה כיצד כולם אהבו אותך ועדיין אוהבים!
קארין, למרות שלא קיבלת מספר תעודות, את עדיין בן אדם שלא שוכחים ממנו. הצחוק שלך, הוא מתנה. ובלעדיך לא הייתי חווה אותו טיול. בלי כל הפעמיים שגרמת לי לצחוק, שדיברנו, שמשכת לי את היד ועברנו דברים ביחד. תודה לך.
נועם, אני כל כך שמחה שהכרתי אותך. בהתחלה אולי לקח לך זמן להיפתח בפנינו, אבל שנפתחת, הכרתי בן אדם מצחיק ושנון. המבטאים המשונים שלך והמילים המהירות לא הפסיקו להצחיק אותי, אבל יותר מכל, האישיות שלך. הצמידים המשונים שכל אחד מהם מתאימים לך. הלבוש, ההליכה, זה הכל אתה. ואני שמחה שזכיתי להכיר אותך.
ובסופו של דבר, הקבוצה המהממת של הישראלים. נכון, אם חלקכם בקושי דיברתי, חלק רק לקראת הסוף, וחלק את האמת די שנאתי. אבל ביחד יצרנו קשר שלא אשכח, גרמתם לי לצחוק וחיממתם לי את הלב במפגש האחרון, אני יכולה לומר כמו רועי שאני אוהבת כל אחד מכם, ושלא אשכח מכם.
עבר לו עוד יום בלונדון, בו טיילנו בנהר הטמזה, הלכנו בחום לארמון בקינגהם והקשבנו למוחמד שאומר שהוא רוצה בורגר קינג, עבדנו על איטלקים שאנחנו צרפתיות עם המבטא הצרפתי שלנו, אכלנו במהרה בורגר קינג (נהנת מוחמד?)
בערב, נפרדנו לשלום מיאמה, המדריך שלא הפסקנו לצחוק איתו, לשמוח איתו והכי חשוב להתעלל בו
(בצחוק כמו שיאמה לא יכול לנהוג), החיבוק איתו בזמן שליווינו אותו עד למכונית שבו אמא שלו חיכתה לו, די כאב.
המסיבה האחרונה הייתה לא משהו את האמת, אבל הכי חשוב זה שהיינו ביחד. ביום שבת בלילה, לא רצינו לישון. זרקנו על חקובו וחאבי ממתקים, הבאנו למיכאל את הפיצה שלו, דפקנו על הדירה של מוחמד שיפתח ואפילו עבדתי על הבנות שדפקתי על הדלת של רות המורה וכולנו התחבאנו בחדרים.
אני זוכרת איך שקד תיארה לי שאחרי שדפקתי לה על הדלת כמה דקות אחרי זה והיא חשבה שזה המורה, היא ישבה על המיטה בשקט.
באותו ערב, נפרדנו מהאיטלקיות בכמעט בכי. חיבוקים על גבי חיבוקים, תמונות שלנו ביחד, צחוקים, סרטון שלנו מלמדות אחת את השנייה מילים בעברית ואיטלקית, היה ההייליט של הערב.
בבוקר, לאחר ארוחת בוקר עצובה, חיבקתי את החברות הספרדיות שלי ונפרדתי מהן, נפרדתי מאנדרס לאחר מיני הבטחה ממנו שאנחנו הקבוצה הטובה יותר של הישראלים ונסענו לנמל תעופה.
שהגענו וחיכינו המון זמן בגלל אל על, עלתה לנו המחשבה שהמחזור השני של איסטבורן כבר הגיע, וככל הנראה יושן בחדרים שלנו. חבל שלא השארתי פתק.
לאחר שעצרו אותי בביטחון
פעמיים, נכנסו סוף כל סוף לדיוטי פרי. התחדשתי באודם ומסקרה של DIOR ופסטה וסלט טעימים של PRET.
בהלוך ללונדון, הטיסה הרגישה כמו שעות על גבי שעות. בחזור, שישבתי ליד חברות שלי, שראינו סרט באותו הזמן ולא הפסקנו לצחוק, זה הרגיש כמו שעה ופחות.
למילות סיום, אקדיש את המכתב הזה לאני מהעתיד.
ממני (מי זה מני?)
שתיזכרי בהכל, ותחייכי.
