המסע של רומי
שרק הגענו לשדה עם ההורים הגעתי ראשונה ובאתי שאנילא מכירה אף אחד אבל ידעתי שאני יודעת להסתדר טוב במצבים כאלה ושזה באמת קטן עליי.
מאי אחת מהבנות בקבוצה שלחה לי הודעה אחרי המפגש המקדים שעשו לנו והאמת שזה היה לי קצת מוזר אבל בשדה ישר שקלטנו שבעצם דיברנו זה נתן קליק, מאי גם הגיעה לבד אז זה גרם לנו להתקרב עוד לפני שעלינו לטיסה ואפילו חשבו כולם שהגענו ביחד.
לאט לאט מגיעים עוד ועוד ילדים אמנם לוקח קצת זמן אבל כל פעם נשבר עוד ועוד האווירה ומשתלבים. בטיסה היה זמן להכיר אמנם ישבתי לבד ליד אנשים רנדומלים ובכלל הכרתי מישהי חמודה מהסאמר סקול אבל שנוסעת ליעד אחר אבל שנחתנו והגענו למתחם הרגיש לי כאילו אני כבר מכירה את כולם.
לאוניברסיטה הגענו ראשונים מכל המדינות וחיכו לנו שם שתי בנות מהארץ שכבר היו באנגליה , תם וירדן שאני מתה עליהן. לאט לאט ביומיים הראשונים הגיעו כל האנשים והאמת שהיו בעיקר ספרדים ובודדים מאיטליה . גם איתם מהר התיידדנו עם כולם והזמנו את כולם לשבת איתנו אם זה בחדרים או בקפיטריה או בכל הזדמנות שיש ,אני באמת חושבת שהישראלים חברותיים ממש ועשינו דרך טובה ושם טוב.
במהלך כל השבועיים עברנו המון וחווינו לא מעט אם זה בפארקים, במוזיאונים,בלונדון,בקניונים , בשיעורים או אפילו סתם בארוחות בחדר אוכל או בפעיליות שעברנו באוניברסיטה, היו לנו לא מעט נסיעות וגם הטיסות היו חוויה בפני עצמה. את בעצם כל רגע חווה שם כי למרות שהחדרים אישיים את נמצאת שבועיים 24\7 עם אנשים והדבר היחיד שאת עושה בחדר זה לישון וגם זה כי פולינה ממש מבקשת .
יש עוד אינסוף סיפורים וחוויות שאפשר לספר עוד ימים וליליות אבל בקצרה , זה חוויה לחיים שאני הכי שמחה בעולם שהיה לי את הזכות לעבור אותה ,זה חוויה אחרת שאי אפשר להשוות לכלום ואין שמחה כמוני שזכיתי בה.
שבועיים שמרגישים כמו שנה (במובן הטוב) והייתי מסוגלת להשאר שם כפול אם זה עם הספרדים או הישראלים .אז זהו חזרנו לארץ ואני כבר צמאה מגעגועים לכל החברה בארץ ובחול . משתדלת לשמור על קשר עם כולם כמה שאפשר , עכשיו שכל אחד חזר לחיים שלו. הכרתי שם אנשים שאני מקווה לחיים אוהבת שם כל אחד ואחת בדרך אחרת והם כמו משפחה אחרת .
זכיתי !!!
