קודם כל אני רוצה הרבה הערכה על עצם העובדה שהכל נמחק לי והייתי צריכה להעתיק את כל זה מחדש ועצם העובדה שעכשיו 12:30 בלילה. מעריכה תודה
היושיםםם!!! אני שקד והייתי בסאמר סקול באיסטבורן במחזור הראשון.
במפגש שהיה שבועיים לפני הטיסה לא יכלתי להגיע כי הייתי בגדנ"ע אבל קיוויתי שזה לא ממש ישפיע כי המפגש היה בסה"כ שעה.
כשהגעתי לשדה תעופה לפנות בוקר וחיפשתי את הקבוצה שלי מאוד חששתי שכבר כל הילדים הכירו אחד את השני ושכבר ניהיו חברויות מאוד חזקות שיהיה לי קשה להיכנס אליהם.
כשהגעתי עם אמא שלי וראיתי את כל שאר הקבוצה היא הייתה ניראת לי דווקא בסדר, אבל היו כבר הרבה ילדים שדיברו וצחקו אחד עם השני אז זה גרם לי קצת יותר להיות ביישנית ולהיסגר שאני באתי לבד בלי חברים. ואז הגיע השלב שהיינו צריכים להגיד שלום להורים, וכשאמא שלי הלכה הרגשתי כמו ילדה בגן שהתחיל ליזול לה דמעה ושההורים שלה עוזבים אותה למקום זר עם אנשים זרים שהיא לא יודעת מה יקרה לה שם בכלל.
אבל מהר מאוד תפסתי את עצמי בידיים ואמרתי לעצמי שזאת הולכת להיות חוויה של פעם בחיים, ושאם אני לא יתחיל לדבר שם עם אנשים אז אף אחד לא יבוא לדבר איתי, ופשוט הלכתי על זה... הכרתי את ארבעת האנשים המדהימים האלו שבאמת עשו לי את כל הטיול לרמה אחת יותר גבוהה. קארין, נטע, נועם ומיכאל.
כשהגענו למגורים שלנו איכשהו הסתדרנו שנטע קארין ואני ישנות בחדרים אחת ליד השנייה ויש לנו מטבחון רק משלנו.היה ממש מצחיק וכיף. כשירדנו ללמטה של הבניין פגשנו 5 איטלקיות שניראו לי ממש אבל ממש מגעילות. הן לא חייכו אלינו ולא טרחו להכיר אותנו, אבל מראה חיצוני זה כלום בחיים אז כמו שאני התחלתי לדבר עם החברים הישראלים שלי ככה עשינו גם איתן.ארבעתן היו בנות 17 והן חברות שהחליטו להגיע ביחד בלי מדריכה או משהו מאורגן לאט לאט ככל שעברו הימים רק התקרבנו אליהן והבנו עד כמה מדהימות הבחורות האלה.
מתגעגעת
אחר כך הגיעו גם הספרדים. בהתחלה כולנו התלהבנו מהם כי הם הגיעו קבוצה מאוד גדולה, אבל עם הימים שהכרתי אותם באופן קצת יותר אישי הבנתי מה הוויבים שלהם ושהם קצת פחות תואמים את שלי.
כמובן שאני לא מכלילה את כל הילדים שהיו בקבוצה הזאת כי בסופו של דבר כן היו לי שם כמה חברים בנים ובנות שעד היום אני מאוד אוהבת ומדברת איתם, אבל רוב הקבוצה שלהם התנהגה באופן לא מכבד, אבל אם אנחנו לרגע לא מסתכלים על זה, החוויה שם במקום עצמו הייתה מאוד כיפית. היינו בלונה פארק, בסטודיו של הארי פוטר, בים, בברייטון, בלונדון, במאדם טוסו, בלונדון איי, בשופינג, פעילויות ספורטיביות במתחם, במחזמר של מלך האריות ועשינו עוד מלאא דברים...
אחד הדברים הפשוטים שעשינו וזכורים לי לטובה זה המסיבות שהיו בכל ערבי שישי. אמנם כן רוב השירים שנבחרו היו בספרדית, והאווירה של המקום לא הייתה הכי מגניבה בעולם, אבל כשכולנו הכרנו את אותו שיר מסויים והתחלנו לרקוד ולקפוץ ביחד זה היה משהו בלתי נשכח בשבילי.
עוד דבר שמאוד חשוב לי לדבר עליו הוא הנושא של הסתכלות על הסביבה. אני אסביר. באחד הימים הראשונים כשאכלנו בחדר אוכל וישבתי עם החברים שלי אני שמתי לב לילדה שישבה בשולחן לבד. בהתחלה חשבתי שהיא מחכה למשהו אבל אז הבנתי שלא. שאלתי את חברים שלי אם לקרוא לה לשבת לידנו הם אמרו את יכולה לנסות. נורא חששתי ללכת ולשאול אותה כי גם לא ידעתי איך היא תגיב, וגם לא ממש ידעתי לדבר באנגלית (זאת הסיבה שבאתי לכאן
), אבל החלטתי ללכת על זה כי מי כמוני מה זה הרגשה של להיות לבד ולהרגיש שאין לך חברים או משהו להיות איתו. אמרתי לה באנגלית "Hi, how are you?Do you want to come and sit with me and my friends?" אתם לא תאמינו מה היא ענתה לי. היא ענתה לי לא. וכששאלתי אותה למה לא היא אמרה לי שהיא לא רוצה שאנחנו נרגיש לא בנוח שהיא תבוא ותשב איתנו. העיניים שלי התחילו להתמלא בדמעות ופשוט אמרתי לה "לא את חייבת לבוא לשבת איתנו, אנחנו רוצים לדבר איתך באמת שאת לא צריכה להרגיש ככה". ומאותו רגע כל ארוחה ופעילות היא הייתה נמצאת לבד ותמיד הייתי קוראת לה לבוא ולהיות איתי ועם שאר הילדים שהיו איתי.
אחד המדריכים מאנגליה שהיו לנו לקבוצה היה יאמה שהיה בסך הכל בן 19, והוא היה סטודנט למשפטים. מאוד אהבנו אותו ובעיקר לצחוק איתו ולפעמים גם עליו. מהרגע שחברה שלי קארין עשתה סטוק עליו ועל כל המדריכים שם והיא גילתה תמונה שלו שקיבל רישיון נהיגה התחלנו ממש להשתגע. הראנו לו את התמונה והוא מחק ואמר שהוא בכלל לא יכול לנהוג כי הוא סטודנט ואמא שלו מסיעה אותו כל בוקר למרכז שאנחנו גרים בו. ואז כמובן שהבדיחות התחילו...
"Yama, can you take us to the mall please? Oh we forgot that your mommy is driving you"
הדבר האחרון שאני רוצה לדבר עליו הוא הבנים שהיו שם. אני ממש התלהבתי כשראיתי את אחד הצרפתים שם שהיה עם שיער בלונדיני ארוך. במקרה ראיתי אותו בחדר אוכל כי הצרפתים לא היו שייכים לחברה שאנחנו היינו בה והם רק היו אוכלים חצי שעה לפנינו אז אם היינו ראשונים בתור לקחת את האוכל היינו מספיקים לראות אותם. כשראיתי את הבלונדיני עם השיער הארוך יושב ואוכל עם החברים שלו, אמרתי לחברים שלי שאנחנו חייבים לשבת איתם. אז התחלנו לדבר איתם ומיסתבר שקוראים לילד אנטון והוא לא יודע בכלל לדבר אנגלית ומה שהכי הופתעתי זה שהוא היה בן 13.
עוד ילד צרפתי אחד שאני והחברות שלי התלהבנו ממנו בשם סימוניו, ומאוד רצינו לפגוש אותו שוב אחרי שדיברנו איתו פעם אחת בחדר אוכל, ואני שאלתי אותו באינסטגרם מה הוא אומר על זה שהוא והחברים שלו ואני והחברות שלי נפגש למטה ונדבר. פעם אחת הוא תירץ לי שהוא כבר עייף ובפעם השנייה הוא אמר שהחברים שלו לא ירצו והוא מצטער. אחרי כמה ימים נטע ראתה שהוא הוריד ממנו עוקב ובנוסף הוא הוריד אותנו מהעוקבים שלוווווו. חצוף.
תאמת להגיד לכם אני בכלל לא התלהבתי מהבנים שהיו שם. אני התלהבתי מהבחור השרירי עם הפירסינגים והקעקועים ושמו הוא סטיבן. יום אחד שהכנתי פרחים מקיפולי נייר קארין נטע ואני החלטנו לתת לו את אחד הפרחים למרות שמאוד התפדחנו. יום אחר כך שאלתי אותו "נכון זרקת את הפרח?" והוא ישר הוציא את הפרח מהמדף והראה לי אותו ואמר שהוא ישים בלוקר שלו. ביום האחרון שלושתינו אמרנו שאנחנו חייבות ךעשות עם סטיבן תמונהה למזכרת, לשאול אותו בן כמה הוא ולבקש את האינסטגרם. תמונה יש גיל הוא בן 26, אבל את האינסטגרם הוא אמר שהוא לא יכול לתת לנו כי הוא עובד שם ואנחנו ילדות. ולצערי שם ניגמר סיפור האהבה שלנו
ואיך בכלל אפשר לשכוח את המדריכה המושלמת שלנו! יעל הייתה פשוט נדירה. לכל שאלה תמיד הייתה לה מענה, המון סבלנות היה לה, תמיד היא הייתה דואגת לכולנו, המון חום ואהבה קיבלנו ממנה. אפילו קארין ואני ניסינו לשדך לה את אחד המדריכים כי ראינו שלנו אין תקווה. היא ממש הרגישה כמו חברה אמא ואחות ביחד. כל מה שצריך בחבילה אחת.
אז זהו פה ניגמר המסע שלי.
לאב יו LOVE YOU
