״בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים, אנשים שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל למטרה מסויימת, הם מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם. אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום״ נ.ח
הגעתי בראש פתוח למסע הזה, בלי ציפיות והשערות … כך ראיתי לנכון.
ביום הראשון הלכתי לישון עם תחושת התרגשות גדולה וביטחון, אבל החיים כמו החיים מלאים עיניין ומורכבות ...
ובימים שלאחר מכן, התקשתי לא מעט.
תחושת הבטחון התחלפה ברגשות המבטאים את ההיפך, הרגשתי אחת מול רבים, כמו בקרב ארוך (כבר הימרתי שאפסיד בסופו), חוסר ודאות וחוסר תחושת שייכות.
עד לאותו הרגע שבו גיליתי את הכוחות הפנימיים שלי ואת ״עוצמת השחרור ״ - לקחתי צעד מהאירוע והתחלתי לנשום.. הבנתי שאני חזקה ומקבלת את עצמי באהבה כמו שאני. ובבוקר שאחרי הסערה, חייכתי אל העולם.
המשבר חלף, והימים עברו כשעות ...
והחל להופיע החשש שיגמר, שאאלץ להגיד להתראות ולא כי הישראלים יוצאים לעוד טיול בלונדון … אלא לתמיד.
במהלך השבועיים, מידי פעם ״הרמתי את הראש״ והסתכלתי על המסע ב׳מבט על׳.. ודמיינתי איך כל אחד מחזיק 2 מזוודות בידיו; את חייו הפרטיים ואת המסע עצמו, שהיווה משהו גדול יותר משנדמה.
וחשבתי לעצמי, איך נפרדים מאנשים שחיים יחד שבועיים, לאחר שנקשרו, הכילו ותמכו אחד בשני ? איך בכלל מעקלים את החוויה הזו?
רק השבוע הצלחתי להגדיר אותם, הם ׳האנשים הזמניים׳, לצערי, אך היה להם תפקיד חשוב מאוד עבורי.
הם איפשרו לי את ההתבוננות פנימה, ההיכרות העמוקה עם הכוחות שלי, יכולת ההתמודדות ומסוגלות העצמית - חיזוק החוסן שלי את עצמי.
לעולם לא אצליח לסכם את השבועיים החוויתים האלה במילים .
"בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו - האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם עמוק ומהותי . אז מידי פעם על כביש השגרה המהיר, חשוב לעצור ולהיזכר ולהודות לאנשים הזמניים , שלרגע קטן במרחבי הזמן והמרחק הם היו בשבילנו הנצח ״ נ.ח
מודה אני, כל בוקר, על הזכות.
