הסיפור התחיל לקראת המפגש הראשון. זאת הייתה התרגשות בגלל שזה ממש מתקרב ועוד מעט קורה. כל אחד סיפר עלעצמו. למדנו להכיר אחד את השני ממש מהתחלה. פעם ראשונה בחיים שכולנו נפגשנו והתחלנו להבין שאנחנו הולכיםלהיות ביחד 24/7 למשך שבועיים. אז המפגש הראשון קרה והתחיל טיפה לחץ אבל לא כל כך. הימים עברו בטיל ופתאוםצריך להתחיל לארוז כבר מזוודה. לא יודעים מה לארוז ומה לא, מה אני אצטרך לקחת. הפחד שלא יחסר לי כלום ושאהיהבבעיה בלונדון. אבל למרות הכל ההתרגשות עולה ומתחזקת. ופתאום כמה ימים אחרי אני בדרך לשדה תעופה. הכאבי בטןמתחילים והלחץ עולה אבל עדיין הגוף והנפש בסדר. הגעתי לשדה, נפגשתי עם החברות בחוץ עם המשפחות שלנו והלכנולנקודת מפגש כדי להיפגש עם כולם. סולי ותאי המדריכות אמרו שאנחנו צריכים להיפרד מהמשפחות אבל אבא שלי לאהגיע. והלחץ עלה ורצו תסריטים בראש אבל בדקה התשעים הוא הגיע והדמעות יצאו. נפל האסימון הכל שקע.
נפרדתי מהמשפחה שלי והלחץ מתגברת עולה ובמשך שלושת הימים הראשונים הגיע לקצה. לא התרגלתי לזה שאני לבדואני צריכה להסתדר בלי ההורים שלי ושאני אשכרה במדינה זרה בלי ההורים .בשדה הקשר שלי עם הקבוצה התחזקובאמת הרגשתי חיבור. ופתאום לאט ומהיר בו זמנית, הימים עוברים. כל יום יש משהו אחר. וכל יום יש חוויה אחרת וחיזוקקשרים חדשים. הלימודים, הטיולים בלונדון, ההפסקות, הצחוקים , הלילות, הארוחות. הכל מתחבר ומרגיש נכון. המשפטים״אני מרגישה שאנחנו חברים שנים״ ו- ״אם לא נשמור על קשר אני אפסיק להאמין בחברויות״ חזרו על עצמם בלי סוף. הקידוש שעשינו ביחד, עם אליאב הרב, המסיבות והריקודים ביחד עם השירים בעברית והאנרגיות המטורפות. הרגשתישאני עם האנשים שאני אמורה להיות. עכשיו אחרי שבועיים אני מרגישה שלא בא לי לעזוב. השבועיים האלה היו הכי טוביםבעולם. זאת חוויה שלא משתווה לשום דבר. טיול ללונדון לבד או עם המשפחה פחות שווה מפה. להכיר חברים מהעולםוליצור קשרים כל כך חזקים עם אנשים שפגשתי לפני כמה ימים זה מטורף. כל אחד שישאל אמליץ לו על החוויה הזאת. ואםאוכל אעשה את זה שוב. אני מרגישה שהשגתי פה חברים לחיים ואם לא אשמור איתם על קשר אהיה עם חור בלב.
המשך יבוא…
