ליה

הסיפור שלי התחיל בשדה תעופה עד אז הייתי בהכחשה תקופת בגרויות עמוסה ובכלל בלי זמן לחשוב על מה יהיה ומייהיה?. 

הגענו לשדה תעופה אני ההורים שלי ואחותי הקטנה שרצתה לבוא איתי במזוודה , פגשנו את הקבוצה ואמרתי אוקיי מגניבזה האנשים שיהיו איתי בשבועיים הקרובים

לא דיברנו יותר מדי והיה קצת מוזר. 

ההורים נפרדו עם חיבוק ואז השאלות שלא היה לי זמן לענות עליהן התחילו לצוף, עם מי אני אהיה ?, אנשים יתחברו אלי? יהיה מפחיד? אבל גם אז היה כל כך הרבה לחץ שבכלל לא עניתי על כלום. 

עלינו למטוס. 

התיישבו איתי שתי בנות שהגיעו ביחד והייתה לנו חווית טיסה מצחיקה שהרגיעה חלק מהשאלות שהגעתי איתן מהארץ.

נחתנו בלונדון, היום הראשון כאן היה סיוט, הגענו ושוב כל השאלות מהארץ צפו וחלקן קיבלו תשובות מיידיות 

הכל התרכז בבכי של הלילה הראשון. 

יום למחרת קמתי ליום חדש היה מדהים הכל השתחרר כל השאלות קיבלו תשובות ומיום ליום הכל השתפר. 

צברתי אינספור חוויות עם אנשים מהארץ שלא פגשתי בחיים ואני מאוד מקווה שישארו איתי לתמיד, צברתי חוויות עםאנשים מהעולם שלא פגשתי ורוב הסיכויים שגם לא אפגוש יותר. 

נוצר ביננו חיבור כל כך חזק שמי שלא חווה את כל זה איתנו לא יכול להבין איך ילדים מהארץ ומכל העולם בשבועיים ככהמתחברים נפתחים ומדברים על הכל.

עברתי כאן חוויה אינטסיבית שלא תיהיה קלה לכולם אבל זאת חוויה של פעם בחיים שרק בימים האחרונים כאן קלטתי מהעברתי, צחוקים בחדרים, אוכל הזוי, תרבויות שונות, מדינה זרה, טיולים, קניות ושיחות שלא יחזרו על עצמן.

אתמול בערב היה הלילה האחרון כאן, גם אתמול כמו בלילה הראשון היה בכי אבל בכי שונה שלא נבע מלחץ וחששות זההיה בכי של באסה שהכל נגמר בכי שנבע מהידיעה שיש כאן אנשים שלא אפגוש יותר, שהחוויה הזאת לא תחזור על עצמהיותר לעולם. סיכמנו את הכל בחיבוקים והבטחה שנשמור על קשר בארץ ונעשה את כל המאמצים בשביל זה. אם הייתםשואלים אותי ביום הראשון של הטיול שארגיש ככה שאעזוב הייתי צוחקת לכם בפנים ואומרת שאין סיכוי בעולם. 

הסיפור שלי נגמר כאן ביום האחרון בכתיבה הזאת הסיכום של כל המסע הזה, היה מטורף!