היי,אני אפרת, ואני רוצה לספר לכם על החוויה שתשנה לכם את החיים, כמו שהיא שינתה לי.
עדי ואני חברות טובות עוד מהבית ספר. יום אחד היא סיפרה לי שהיא נרשמה לטוס לסאמר סקול ברונל, וכמובן ניסתה לשכנע אותי לבוא גם.
תמיד רציתי, אבל לא חשבתי שאני מסוגלת להסתדר במשך שבועיים עם כל האחריות שבדרך כלל ההורים שלי נושאים, עם כל הגעגועים, עם העובדה שאני הולכת לישון לבד וקמה לבד...
בשדה התעופה, אני הייתי היחידה שבכתה, ונורא חששתי כי הייתי בטוחה שככה ימשיך כל הטיול, בבכי וגעגועים שלא אוכל להתמודד איתם.
הגענו לשדה בלונדון, ברגע ששמעתי את המבטא של האנשים, קיבלתי שוק.
ואם זה לא הספיק, גילינו ש6 מאיתנו ניסע בוואן מלחיץ ברמות עם איש מלחיץ ברמות בכביש מלחיץ ברמות. אל דאגה לא חטפו אותנו??
כשהגענו וקיבלנו את החדרים, התפרקתי לגמרי. אז באמת חשבתי שאני בפני עצמי, מה שהתברר כלא נכון בכלל.
למחרת, התחלנו עם האקטיביטיז - ספורט שאין בארץ, קונברסישן קלאב שזו הזדמנות להכיר ילדים מכל העולם, ערב סרט והמסיבות - שהיו די גרועות יחסית לישראל המדהימה שלנו, אבל בכל זאת נהנינו בטרוףףף.
במסדרון שלי, היה מלחיץ. על היום הראשון מישהי הספיקה להגיד לי שאני עושה רעש כשהכנסתי את המזוודה שלי ולא הוצאתי מילה מעבר.
במסדרון 40 - שכונה. מסדרון שלם רק של הבנות מישראל. שם את צורחת כמה שבא לך, מתקלחת איפה שבא לך, צוחקת כמה שבאלך. אז קבוע התנחלנו שם בלי לשאול אפילו.
אני אישית, קצת חסרת ביטחון, ולפעמים זה לא בא לי כל כך בטבעיות להיות במרכז, אז הייתי בטוחה שהדבר הזה ימנע ממני להתחבר לשאר הבנות בקבוצה.
ברור שלא! עוד מהשדה התחברנו בטרוף, ובמשך שבועיים הפכנו למשפחה אחת קרובה שאין לתאר.
בהמשך, גם עם ילדים מהעולם התחברנו ממש. למדנו להבין את המבטא ההכי לא ברור בעולם של הצרפתים, למדנו להתסדר גם עם מדינות שהיחסים בין הארצות קצת בכסאח, והצלחנו בכל זאת לאהוב את כולם.
עשינו שחנשים,החלפנו בגדים, עשינו קידוש ותמיד תמיד נשארנו ביחד קבוצה של ילדות שאנחנו מכירות בקושי שבוע.
השיעורים היו שונים כל כך ולטובה. המורים נתנו לך את הפוש לדבר, ולדבר ולדבר, נתנו לך את הבטחון להוכיח את עצמך ותמיד דחפו לזה שנתחבר עם שאר הילדים מהעולם.
שיחקנו 2 דגלים (נראה לי שזה השם) עם מלא סינים שמסתבר שהם וספורט זה שילוב טוב.
ובסופו של דבר אחד מהאיטלקים קידש בשישי :)
אחרי הקידוש באותו היום, הייתה מסיבה אחרונה, שאחרי השבועיים האלה כבר היינו כולם עם כולם, איטלקים, צרפתים, תורכים, רוסים ומעל להכל - משפחה.
שקד שלנו התחילה לבכות, ואני מאשימה אותה בזה, כי אחר כך כולנו התחלנו לבכות. גם אלה שנשאר להם עוד שבוע בברונל היו שם איתנו וחיבקו אותנו, ליוו אותנו עד לחדרים, וזה ממש לא היה משנה אם הכרת אחד את השני, כי ברגע הזה כולם היו בשביל כולם, ולא השאירו אף אחד מאחורה.
מאז, כל היומיים האחרונים היו מלאי דמעות ואיומים של "אנחנו יושבות על הרצפה ולא קמות לאוטובוס" "אנחנו עוברות לגור פה" , "שקד אני אהרוג אותך כולנו בוכות בגללך".
בסופו של דבר היינו חייבות לעזוב, כשחלק מהלב שלנו עוד שם.
אני חושבת שזה נורא ברור שאני ממליצה ממשששש לעבור את החוויה הפסיכית הזאת, ואין בי שום חרטות על מה שעברתי שם.
שבועיים מושלמים מכל בחינה
הכי חשוב - אל תאבדו את הלניירד!!!
נ.ב גם לא את הצמיד.
