היי קוראים לי נויה,
לפני קצת יותר משבועיים יצאתי למסע חדש, שמבחינתי עכשיו הוא מסע חיי.
הגעתי לברונל עם ציפיות, כמובן שהמקום עבר את הציפיות וחצה כל קו דימיון שהיה לי על המקום.
הכרתי ילדים מכל רחבי העולם, למדתי והשכלתי, למדתי לדבר אנגלית ולהבין מבטאים שונים. הכרתי מדינות ותרבויות שונות, הכרתי את אנגליה ולונדון. הכרתי ולמדתי על עצמי דברים חדשים, מה שלא חלמתי שיקרה.
אני אהבתי שם הכל מהכל, מהחדר שהיה מסריח בהתחלה, והאוכל האכיל בקנטין (ולא מעבר), ועד לסיורים והפעילויות המהנות (וגם הפחות מהנות).
אחרי שבוע, בקידוש שערכנו בחדר האוכל נפל האסימון. עבר כבר שבוע, זה הרגיש כאילו אתמול הגענו וככה חלף לו גם השבוע השני עם הקבוצות החדשות שממש הפכו למשפחה.
בשלוש ימים האחרונים בכינו, בכינו הרבה, כי נפל האסימון שזהו וזה עוד שנייה נגמר. עוד דקה אנחנו עם מזוודות ארוזות, מצמוץ אחד ואנחנו בארץ.
הקידוש האחרון עם האיטלקים שממש הפכו לאחיות שלנו (ואח גדול אחד שקידש בעזרתנו), קידוש אחד המרגשים שזכיתי להיות בו חלק.
הדיסקו האחרון, הדיג'יי לא היה משהו, רצינו ללכת אבל החלטנו (שלא כמו הצרפתים שהחליטו לעשות פעילות משלהם לבד) להישאר ולנסות להנות ממה שהיה, וככה היה, מושלם.
לקראת הסוף, שמו את השיר פרפקט (אד שירן), שקד התחילה לבכות, אחר כך עדי זהר ואז כבר כולן פרצו בבכי, כמובן שאני נזכרתי לבכות אחרונה. היינו בחיבוק קבוצתי ופתאום הילדים מכל המדינות פתחו מעגל סביבנו (ראיתי את זה באמצע השיר). פתחנו את המעגל הקטן והצטרפנו למעגל הגדול.
אחרי השיר פשוט כל אחד חיבד את השני (כל פעם מישהו חיבק אדם אחר), ואני חושבת ששם הבנתי שזכיתי במשפחה טובה, גדולה תומכת ואוהבת (המשפחה הבינלאומית שלי).
ביום האחרון בכיתי (בטוחה שגם שאר הבנות) לכל אורכו. מהבוקר האחרון וההתארגנות האחרונה עם הבנות (שהפכה לשגרה שלנו #אוכליםאפרסמוןבחרמון), ארוחת בוקר אחרונה עם כל החברים מכל העולם (שם נעשתה הפרידה מכולם ופרץ הבכי הכי גדול מכל ילדי המדינות שעוזבות).
גם כשהסתובבתי בשופינג בכיתי, בלי סיבה, בלי שליטה, פשוט בכיתי. כשחזרנו לאסוף את התיקים ופגשנו את הישראלים שיחליפו את מקומנו, כשהדרכנו אותם והסברנו להם קצת על המקום וכמה טיפים (שמרתי את הדמעות בפנים, כמובן שהן פרצו אחר כך).
כשעמדנו עם המזוודות ונפרדנו מהמדריכים האהובים, באוטובוס, שמשום מה הנסיעה הזו הרגישה קצרה, קצרה מידי לנסיעה אחרונה. בשדה התעופה, במטוס, בכל אופן, בכיתי המון, המון המון המון.
רציתי להגיד (אחרי סיכום קצר מידי לשבועיים כל כך עמוסים בחוויות שנחרטו לי לנצח) תודה, תודה שנרשמי לזה, תודה לקמפוס שנתנו לנו את המדריכה הכי טובה (עמית, את המלכה שלי). תודה לארדמור שגרמו לכל המסע הזה להיות הכי טוב (המדיריכים, הסיורים, הפעילויות וכו').
ותודה לכל החברים מהארץ והמעולם שבלעדיהם זה היה שונה (מתגעגעת רצח). תודה על מסע של פעם בחיים.
ניפגש שנה הבאה (עם אותה החבורה וכנראה חדשים).
