היי, קוראים לי עדי ואני יצאתי השנה לסאמר סקול באנגליה במרכז ברונל.
את האמת, שלקח לי קצת זמן להתרגל לרעיון של לטוס לחול לבד.
קצת פחדתי שהדברים יאכזבו אותי. כשאמרו במפגש שלנו שנהיה כמו משפחה, התקשיתי להאמין לזה. היינו קבוצה קטנה, רק 12 בנות כולל עמית המדריכה המדהימה שלנו, ואני חושבת שזו אחת מהסיבות שבגללה התחברנו כל כך.
אחרי שבילינו שבועיים ביחד באנגליה, כמעט 24/7 ביחד, אני יכולה לומר שכל אחת מהבנות בקבוצה הפכה למשפחה בשבילי. נוספו לי 10 אחיות חדשות.
להיות עם אחת מהחברות הכי טובות שיש לי בלונדון הוסיף לחוויה כמובן.
שתינו היינו במסדרון נפרד משאר הבנות , עובדה שדי ביאסה אותנו, אבל חיברה אותי ואת אפרת הרבה יותר.
הכל היה פשוט מושלם בדרך הכי לא מושלמת בעולם. מהנסיעה בואן המלחיץ לברונל עם הנהג הכי מפחיד שראיתי, לטיולים בלונדון ,לשיעורים ולאכילת פסטה לא מבושלת ואורז תפל בקנטין. זו הייתה החוויה הכי טובה שלי בלונדון, ואולי אפילו בחיים. הייתי בלונדון בטיול לפני שנתיים, ואני יכולה לומר שלהיות שם כחלק מקבוצה של סאמר סקול מאיר את העיר באור שונה וגורם להכל להרגיש הרבה יותר כיף ומצחיק. החדרים היו קצת מסריחים ולא היה זמן לישון והעירו אותנו ב6:30 בבוקר בשביל תרגיל אש, אבל הכל נהפך לחלק מהחוויה ומהזכרונות שלי.
פעילות החוץ האהובה עליי הייתה חד משמעית ת'ורפ פארק. היינו 6 בנות שעלו על רכבות ההרים הכי גבוהות והכי מפחידות בפארק , אפילו שלא הספקנו לעלות לרכבת הכי גבוהה ):
במרכז היינו ביחד כל הזמן, מהשיעורים עם ג'ילאן ולקונברסיישן קלאב עם בקי וטוני. אף פעם לא חשבתי שאני אמצא את עצמי בוכה כל כך הרבה כי נזכרנו שעכשיו חוזרים לארץ , ויהיה הרבה יותר קשה להיפגש ואי אפשר לרכל על אנשים בעברית יותר בלי שהם יבינו אותנו.
הלוואי שהיינו יכולות להישאר לעוד כמה שבועות או אפילו לטוס ביחד עוד הפעם. כשחזרנו לארץ, רציתי לחזור בזמן , עכשיו כשידעתי מה היה הערך של כל דקה שם. נשארתי עם טעם של עוד. עברו כבר שבועיים מאז שחזרתי הביתה, אבל אני עדיין מתגעגעת להכל. אם מישהי רואה את זה , אני מתגעגעת לכולכן.
