הסיפור שלי כמו של כולם מתחיל בטיסה. למרות שכשהגענו לשדה רובנו כבר הכרנו אחד את השני ואפילו כמה מאיתנו יותר לעומק, מהראייה שלי לא כל כך הצלחנו לתקשר והכל היה מביך אבל מפה הכל משתפר.
ביום הראשון החוויה הראשונה שלנו עם המדינות האחרות הייתה ארוחת הערב- עמדנו בתור עם היוונים וחלק מהילדים מהקבוצה שלי התחילו לדבר איתם ואז הבנתי שאני לא מצליחה להוציא מילה מהפה שלי ויוצא שאני סתם יושבת בצד. בקיצור חוויה ראשונית לא וואו, ממש התבאסתי על עצמי והרגשתי רע .
מתחיל היום השני, יום חדש ואיתו גם מצב רוח חדש. החלטתי שאני מראה לאנשים מחול את מי שאני באמת - בן אדם חברותי שלא מפסיק לדבר. אז התחלתי בלהכיר את היוונים וכשהייתה הזדמנות גם את האיטלקים , הטורקים והילדה הרוסיה. באותם שבועיים הייתה הרגשה שהזמן עובר לאט, שאנחנו במין אופוריה כזאת ונמצאים בחלום שבקרוב נתעורר ממנו ונשכח אותו. וכך היה- הכיף בלהסתובב לבד במקומות לא מוכרים ולהרגיש את העצמאות הזאת שאתה בחול לא רק לבד אלא גם מסתדר ומתמצא.
הכיף בלדבר עם אנשים באנגלית בידיעה שאף אחד לא באמת שולט בשפה הזאת אז מה שנשאר זה לעשות שטויות ולצבור חוויות. הכיף בלהכיר אנשים ממדינות זרות ולקוות שלא נשכח אחת את השני. הכיף בלהתארגן ביחד עם הבנות ולחלוק בבגדים שלנו. הכיף בלהציק לבנים כי הם לא זורמים בכלום. הכיף בלברוח מאוסקר במדרגות. הכיף בקידוש הלא מוצלח שלנו. הכיף בלונה פארק ששם לא עליתי על כלום כי אני פחדנית . הכיף בזמן הפנוי כי זה החלק של הטיול שנותן לנו להתחבר לעצמנו. הכיף בעובדה שזאת חוויה שמשנה אותנו לתמיד.
