הראש שלי קצת מבולגן
ואת האמת שאני לא יודעת מה לכתוב..
אני יודעת שהסיפור הזה הולך להגיע להרבה אנשים שיקראו אותו, ואני מרגישה שאני חייבת לכתוב אותו לפחות מדהים כמו שהחוויה היתה, ולנסות להעביר את החוויה שעברתי כדי שתבינו. שתבינו את השבועיים האלו, שתבינו את החוויות שעברתי, את החיבור שיש לי לאנשים המדהימים שעברו איתי את החוויה הזאת.
ואני כל כך מיואשת.. אני פשוט יודעת שאין סיכוי בעולם שאתם תבינו מה עברתי, אלא אם כן אתם אלה שהיו איתי. בחיים לא תדעו אילו חוויות צברנו, איזה מקום מסויים בלונדון מעלה לי איזה זיכרון, איזה חוויות עברתי עם האנשים שאני מקווה שימשיכו להיות לצידי לעוד הרבה זמן.
בקיצור, אתם לא תבינו אותי.
אתם גם לא תבינו את הכאב שיש לי בלב שזה נגמר. את הכאב שיש בי כי החוויה הזאת לא תוכל לחזור על עצמה עוד.
ואת הכאב שיש לי כי האנשים שהיו תקועים איתי באותו מקום 24/7 במשך שבועיים, גרים מאוד רחוק ממני.
אז ניסיתי לכתוב סיפור שלם שבו מסופר מה עברנו כל יום כמו שאיזה ילד אחר מקבוצה אחרת רשם. אבל בסופו של דבר הבנתי שזה פשוט חסר טעם. הבנתי שלא משנה מה ארשום, ולא משנה כמה אנסה לשחזר את החוויה המדהימה הזו, היא בחיים לא תתקיים בסיפור כמו שהיא קרתה במציאות.
אז את הסיפור מחקתי, את החוויות שמרתי,
ואת הסיפור הזה אני כותבת בתקווה שנקבל כל הקבוצה אפשרות נוספת ומיוחדת לראות אחד את השני.
בנוסף אני כותבת אותו בשבילי, כדי שתיהיה לי ההזדמנות לראות את האנשים שאני כל כך אוהבת שוב.
תודה מראש, בל מברונל בוגרים 2022??.
