כבר שנים שאני רוצה לטוס לסאמר סקול. כל שנה מחדש אני נכנסת שוב לאתר ומסתכלת וחולמת על הרגע הזה. והשנה זה קרה. סוף סוף נרשמתי. עם מלא חששות בליבי, ועם חברה שגילינו ששתינו מתכננות לטוס, עשיתי את זה.
הגעתי למפגש הראשון בארץ כולי בהתרגשות ובלחץ. ישבנו כולנו במעגל להיכרות וכל אחד יותר מתבייש ושקט מהשני.
אבל זה לא נמשך הרבה זמן, כבר בשדה תעופה, הקרח נשבר (כפי שלמדנו- משפט ששייקספיר המציא).
התחלקנו לקבוצות כדי שאף אחד לא יהיה לבד והיה קליק מיידי. כולם בטיסה הושבו ליד ילדים מהסאמר סקול ורק אני ועוד מישהי ישבנו באמצע ליד אנשים זרים.
ישר פנינו למדריכות המושלמות שלנו, סוף והגר, והן טיפלו בזה מיד. החלפנו מקומות והתיישבתי ליד מישהי שהיא היום חברה מדהימה שלי.
לא עברו יומיים וכבר כולנו היינו מחוברים. הרגשתי את זה במיוחד בקידוש בשישי. עם כל הגעגועים למשפחה בארץ, הצלחנו לגרום לקבוצה שלנו להיות משפחה, עם כמה שהחברים הישראליים מושלמים, ורציתי להיות איתם כל הזמן.
הכרנו גם ילדים מרחבי העולם בשיעורים, באקטיביטיז וסתם כשקפצנו אליהם בזמן החופשי.
איטלקים, ברזילאיים, ספרדים, אוקראיניים וצרפתים. אחת מהחששות שלי היו הביטחון לדבר באנגלית אבל ברגע שפגשנו אנשים מהעולם השיחה פשוט זרמה-מחסום השפה נעלם והביטחון עלה.
יש גם כמובן את החלק של ה״סקול״. השיעורים היו שונים משיעורי אנגלית רגילים בארץ, והמבחנים היו פשוט מצחיקים. בכלל אין מה לחשוש מהם, השאלות מאוד אקראיות ובודקות בעיקר אוצר מילים בסיסי.
בשיעורים עצמם עשינו פרויקטים נחמדים כמו לתכנן את בית ספר החלומות שלנו, לכתוב עיתון, לשחזר או להקים סצנה של חמש דקות, ואיך אפשר לשכוח את יום שייקספיר שבו שחזרנו מחזות שלו בהם שיחקנו (ומתנו) בדרמטיות.
מרוב שהתרגלנו שם לדבר אנגלית, כשאנחנו נפגשים פה בארץ, בלי לשים לב בכלל, אני מנהלת שיחות שלמות באנגלית.
אבל איך אפשר לדבר על הסאמר סקול בלי לדבר על לונדון. וואו. הימים בלונדון מחוץ לקמפוס היו מרהיבים.
אני לא יודעת איך אפשר לתאר אותם יותר טוב. קודם כל לונדון מדהימה אבל מה שהפך את הכל למדהים יותר היה הקבוצה והמדריכות.
היה לנו מלא זמן חופשי לשוטט ולהכיר את המקומות וכמובן בעיקר לקניות ;)
יצאנו לעיירה וינדזור, אוקספורד, מרכז קניות Westfield, ל- British museum שמשם המשכנו ל piccadilly circus, פארק השעשועים Thrope park, אולפני הארי פוטר (קסום), למוזיאון מאדם טוסו ולמחזמר מלך האריות, ארמון המלכה בבקינגהם, הביג בן והלונדון איי, קובנט גארדן, ואפילו המדרכות שלנו הפתיעו אותנו ביציאה לא מתוכננת לעיירה Uxbridge שנמצאת חצי שעה הליכה לצד נחל מקסים מהמגורים שלנו.
ביציאה הזאת חששנו שנאחר לשיעורים ולמזלנו חזרנו בדיוק על הדקה, אך בלי זמן לעבור בחדרים, וכולנו ישבנו צוחקים בכיתה עם מלא שקיות.
אז אחרי שאני דחיתי את הרגע הזה שבועיים, לכתוב את הסיפור שלי, כשאני כל הזמן תוהה מה לכתוב, עשיתי את זה. מרגיש לי עכשיו שזה נגמר סופית. המחשבות על הסאמר סקול לא יוצאות לי מהראש לרגע, אני מדברת עם החברים שיצרתי שם כל יום, כל היום. אולי כבר חזרנו לארץ והסאמר סקול נגמר, אבל הקשרים שנרקמו שם, והחוויות המדהימות שנוצרו, ישארו איתי תמיד.
