טוב אז ככה, אני לא הולכת לספר לכם על כל הדברים שקרו ומה עשינו ביום יום, את זה תוכלו לראות בסיפורים אחרים... אני הולכת לספר לכם על החוויה האחרונה.
תדמיינו רגע, קבוצה של 25 ילדים רגע אחרי שכל אחד לקח את המזוודה שלו ורגע לפני שנפתחות הדלתות וכל אחד הולך למשפחה שלו וחוזר הביתה.
באמצע היה את הרגע שלנו, 25 ילדים עושים סבב חיבוקים לפני שהולכים, בוכים ומבטיחים אחד לשני שהם יבואו לבקר גם אם זה אומר לנסוע שלוש שעות בשביל זה, 25 ילדים שלא רוצים שהמסע הזה שהם עברו עכשיו ביחד במשך שבועיים יגמר, 25 ילדים שאם תגידו להם עכשיו שיש להם את האפשרות לבחור אם להמשיך הביתה או לחזור לעוד שבועיים הם היו חוזרים, 25 ילדים שהפכו להיות הבית השני במשך שבועיים כשהבית היה רחוק, 25 ילדים שלא האמינו שהם יתחברו בכזאת מהירות לילדים אחרים, 25 ילדים שעושים חיבוק קבוצתי אחד גדול ומסתכלים אחד לשני בעיניים, 25 ילדים שההורים שלהם מחכים בצד השני של הדלת ואף אחד עדיין לא הולך כי הם לא רוצים שהרגע הזה יגמר.
תדמיינו רגע.
