לפני 3 שנים אני וצליל, החברה שטסתי איתה, דיברנו אל זה שאנחנו ממש רוצות לנסוע לסאמר סקול אז נרשמנו לסאמר סקול בברונל אבל אז הגיע הקורונה וביטלה לנו הכל ):
ידענו שכשהיא תעבור אנחנו בוודאות נוסעות וככה היה, התסכלנו באתר ונרשמתי לרידינג אבל יומיים לפני הטיסה הגר וסוף המדריכות רשמו שעברנו מרכז, לבורנל ואז ידעתי שזהסגירת מעגל מושלמת
אני דווקא הולכת לספר על מה קרה שחזרתי לארץ, אז ככה נחתנו בנתב״ג ועדיין לא עיכלתי שזה אשכרה נגמר, אני זוכרת שישבתי בכיסא שלי במטוס ואמרתי לעצמי: ״מה זהו? ככה? זה הסוף? עכשיו אני חוזרת לחיים שהיו לי קודם? איך אני אקום בבוקר ולא אשאל את כל המסדרון עם מהשאני לובשת זה סבבה? ומה עם אני ארצה ללכת לחדא לאכול בבוקר לחם עם חמאה וקרואסון? מה עושים עכשיו??״
לא האמנתי שזה נגמר וגם לא רציתי אז הדחקתי והלכנו לאסוף את המזוודות ופתאום אני רואה את יובל ושירה מתחבקות עם דמעות בעיניים ואז נפל לי האסימון שזהו זה נגמר. שכל אחד מהאנשים המדהימים האלה שבכלל לא הכרתי לפני שבועיים חוזר הביתה והמסע המטורף הזה שחוויתי איתם נגמר…
ואז לא יכלתי לעצור את הדמעות וחיבקתי את כולם ובעיקר לא ידעתי מה עושים? מה קורה עכשיו?
יום אחרי שחזרתי כבר נסעתי לכינרת לטיול עם החברים שלי מהקיבוץ, הגעתי והייתי פשוט בהלם(!) ממש כמו שהייתי שנחתנו בלונדון ככה לא ידעתי מה אני עושה פה ואיפה הלחם עם החמאה שלי על הבוקר
כל היום הייתי בדאון ורק רציתי לחזור כי זה כבר היה השגרה שלי עם האנשים האלה עם האוכל הנוראי הזה עם השיעורים והטיולים והקושי והצחוקוהכיף והשעמום ופשוט מצאתי את עצמי יושבת ליד הכינרת בהתקף געגוע מטורף!
השבועיים האלה עברו לי ממש מהר והן היו שבועיים שאני לא אשכח בחיים!!
חוויתי שם דברים שלא חשבתי שאני אחווה, עשיתי שם דברים שלא חשבתי שאני אעשה והכי חשוב הכרתי שם אנשים שנכנסו לי לחיים בשנייה והם ישארו איתי לנצח!
אני רוצה להגיד ממש ממש תודה לקבוצה המדהימה הזכיתי להכיר אתהאנשים הנדירים האלה שפשוט הפכו את המסע הזה למשוגע
