וואו אני לא יודעת מאיפה להתחיל. איך אפשר לסכם במילים חוויה כזאת?
אתחיל בזה שלפני ארבע שנים ההורים שלי שאלו אותי אם יום אחד ארצה לטוס לסאמר סקול, אני כמובן התלהבתי אבל הרגשתי לא מוכנה עדין. לפני שלוש שנים רציתי להרשם והסאמר סקול התבטל פעמיים בגלל הקורונה. ואז בספטמבר 2021 ישר כשנפתחה ההרשמה אני חפרתי להורים שלי שירשמו אותי. הייתי אמורה להרשם עם חברה והיא לא יכלה בסוף אז התלבטתי הרבה זמן אם להרשם לבד ותאמינו לי זאת הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי!
ביום של המפגש קבוצה הייתי מלאה בחששות ושאלות שלא יצאו לי מהראש: הילדים יהיו נחמדים? מה אם כולם יבואו עם חברים ואף אחד לא ידבר איתי? אני אצליח להתחבר למדריכות ולהרגיש איתן בנוח?
בסוף המפגש, למרות שלא יצא לי להכיר את כולם, יצאתי בהרגשה שהקיץ הזה הולך להיות מושלם.
אחרי שלושה שבועות הגיע הרגע שחיכיתי לו כל כך הרבה, היום של הטיסה. נסעתי עם ההורים שלי לשדה ושם פגשנו את סוף והגר המדריכות הכי טובות שיכלתי לבקש, ישר הרגשתי בטוחה ושאני אוכל לסמוך עליהן עם כל דבר הכי קטן שאצטרך. בתורים לבידוק הכרתי שתי בנות שעכשיו הן החברות הכי טובות שלי!
כשהגענו לברונל הגענו לבית השני שלנו. הבריטים קיבלו אותנו והסבירו לנו מה הולך לקרות ואז קיבלנו את החדרים שלנו. היינו עשר בנות במזדרון עם המדריכות שלנו וזה היה הכי שווה. מאותו רגע המסע הכי טוב שעברתי בחיים שלי התחיל.
מה לא היה לנו שם? טיולים במקומות הכי שווים בלונדון, מסיבות דיסקו מטורפות, ריכולים במטבח של המזדרון עד הלילה, אפילו היינו חולים ביחד אבל זה ממש לא הפריע לנו כל עוד היינו ביחד. הכרתי שם חברים לחיים שכל כך התחברתי אליהם. בחיים לא חשבתי שכילדה ביישנית אני אפתח ואכיר כל כך הרבה חברים חדשים מהארץ והעולם.
כשהגיע היום לחזור הביתה ויצאנו מהחדרים עם המזוודות הבנתי שהדבר הזה שחיכיתי לו שלוש שנים נגמר. זה עבר כל כך מהר אבל באותו הזמן זה הרגיש כאילו היינו שם חודשים שלמים. כשחזרתי הביתה ההורים שלי שאלו אותי אם התגעגעתי לבית ולחדר שלי, והאמת שהייתי מוכנה להשאר שם שנה שלמה, לא רציתי לחזור. טוב חפרתי אז אני אסכם ואגיד שיצאתי לסאמר סקול בלי ציפיות והרבה חששות וחזרתי ואני עדין בהלם מכמה שהייתי מאושרת בשבועיים האלה. הלוואי ולא הייתיצריכה לחזור??
