וואו מאיפה מתחילים לספר חוויה כזאת מטורפת??
אז...אני עדן בת 17 וחזרתי אתמול מהסאמר סקול בקיימבריג'.
בהתחלה שנפגשנו בארץ היו לנו, מסתבר, לא מעט סטיגמות אחד על השני.....לא ידענו כלכך איך לאכול את הקבוצה. אבל לאחר השבועיים האלה אפשר להגיד שהסטיגמות נעלמו ויותר מזה...אנחנו חברים מאוד טובים ובקשר טוב כיאילו אנחנו מכירים שנים....
ביום הראשון שחולקנו לחדרים כבר התחלנו להכיר אחד את השני, ובמשך השבוע התחלקנו בהכל, והרגשנו כיאילו אנחנו חיים בקומונה אחת גדולה, בבוקר פותחים את הדלת בשביל להתייעץ עם כולם על הבגדים....בערב צועקים "למי יש סבון?" "מישהו במקלחת?" "מי בא לחדר של יעל..?" ובחדרים מוצאים המון חפצים של כולם מעורבבים.....(:
לאחר מכן, שחולקנו לכיתות יחד עם איטלקים, צרפתים, סינים והונג-קונגים, למדנו ביחד להכיר אנשים ממקומות שונים בעולם, ללמוד איתם ועליהם ולהתגבש ביחד.
וכן, גם בין כל הפעילויות, החוויות, השירים והצחוקים גם למדנו והשתפרנו באנגלית...בה נאלצנו להשתמש בלי הפסקה מה ששיפר לנו את הביטחון ואוצר המילים 
בערבים היינו יושבים עם חורחה (הגיטרה) מנגנים ושרים (בעיקר wonderwall שהוכרז כשיר של הקבוצה
) ולאחר מכן מתכנסים באחד החדרים ומדברים עד שהיינו צריכים כבר לחזור כל אחד לחדרו (ולפעמים גם קצת אחר כך....) . בזכות שרון (המדריכה) קיבלנו free time בקיימבריג' המקסימה ביופיה, אותו בזבזנו על לא מעט קניות וישיבות בסטארבקס......
ביום בו הצרפתים והאיטלקים עזבו, אליהם נקשרנו (הישראלים) הכי הרבה, היה לנו קשה ולא נעים להפרד מהם אבל ללא ספק, כמעט כולנו שומרים איתם על קשר. אך ביום בו היינו צריכים להפרד אחד מהשני (מהקבוצה הישראלית) היו לא מעט דמעות בעיינים ועד עכשיו אנחנו מדברים בלי הפסקה בקבוצה בוואטסאפ וכבר קובעים מפגשים לעתיד....
לא תיארתי לעצמי שנתגבש כמו שהתגבשנו, אני אוהבת כל אחד ואחת מהאנשים שטסו איתנו! אני חושבת שבלעדיהם זה ממש לא היה נראה אותו דבר, ואנחנו מרגישים כבר ממש כמו בני משפחה.
חלק גדול מאוד בכל זה זאת היא שרון המדריכה, ללא ספק הכי טובה שיכולנו לבקש- החוויה הזאת לא הייתה מתקרבת להיות מדהימה כפי שהייתה!! היא שימשה לנו כאמא, אחות, חברה, מדריכה ואוזן קשבת ללא הפסקה, אז תודה רבה רבההה!
אוהבת המון ומקווה שבאמת נצליח לשמור על קשר טוב 
