טוב, אז דחיתי ודחיתי את הכתיבה של הסיפור, בגלל שבמקום מסוים אני יודעת שאם אני אסכם את החוויה הזאת אז זה אומר שהיא באמת נגמרה. אני מנסה לחשוב מאיפה אני יכולה להתחיל, מהאנשים שפגשתי, מהשיעורים שלמדתי, מהחברים שליוו אותי שבועיים ושאגעגע אליהם כל כך או פשוט מכל הנופים והמקומות המדהימים שראיתי. כשחושבים על סאמר סקול בהתחלה לא יודעים בדיוק מה לחשוב, כי זה דבר חדש ומפחיד, (לי לפחות) אבל אני חושבת שהדבר שהכי הפתיע אותי בכל החוויה הוא שכל המחשבות והדברים שדמיינתי על הסאמר סקול אפילו לא התקרבו לחוויה עצמה.
נתחיל באנשים, בכל הנוגע לחברה בסאמר סקול לא יכולתי לבקש יותר טוב, אני הגעתי לסאמר סקול עם חברה מאוד טובה שלי עוד מהבית ספר מה שמאוד הקל עליי וחיבר בינינו, הלכתי למרכז ריקמנסוורת' ואליו הגיעו תלמידים מאיטליה, יפן וסין, הדבר האהוב עליי במרכז היה הגודל שלו, בהתחלה פחדתי שירגיש לי קטן מדי אבל לאט לאט הבנתי שזה הדבר הכי טובה שיכולתי לבקש, כי כולם היו כל כך קרובים אחד לשני, מה שעזר לנו להתגבש בצורה ממש משמעותית, (מיותר לציין שלא משנה לאן הסתכלנו הקיף אותנו טבע ונוף עוצר נשימה).
בימים הראשונים, החיבור המיידי שהרגשתי היה עם הקבוצה האיטלקית, אני חושבת שבגלל שהם היו איתנו לאורך כל השבועיים במרכז ואיתנו בכל הפעילויות, ערבי סרט ביחד, כדור עף כל יום, ארוחות בוקר, צהריים וערב, שגרה שמאוד מגבשת את כל הקבוצות, הכרתי בקבוצה האיטלקית אנשים מדהימים, מוכשרים, חכמים ומצחיקים כל כך, כל יום היה מסע אחר מבחינתי ולא יכולתי לבקש חברה טובה יותר מהם. כנ"ל על הקבוצה היפנית והסינית.\
הקבוצה היפנית הגיעה יומיים אחרינו לפי דעתי ואיתן התחברנו גם, הם לימדו אותנו על התרבות שלהם, על השפה ואפילו אוריגמי ערב אחד (לא הלך לי כזה טוב אבל כן למדתי איך להשתמש בצ'ופסיק), בנות מדהימות וחכמות שבטוחה ומקווה שאפגוש בעתיד, לגביי הקבוצה הסינית, הם כולם הגיעו בשבוע האחרון שלנו אבל עדיין הספקנו לדבר ולהכיר, גם אל כמה מהם מאוד התחברתי אבל יהיה יותר קשה לשמור איתם על קשר.. אז אני חושבת שכתבתי על כל הקבוצות חוץ מהקבוצה הישראלית, בכללי אין הרבה להרחיב. אני אוהבת כל אחד ואחת מהם, הם פשוט חלק בלתי נפרד מהחוויה, הם אלה שליוו אותי מהשדה תעופה עד לונדון ובחזרה ובלעדיהם, בלי האנרגיה השמחה, בלי הצחוקים בכל מקום שהלכנו אליו, כנראה שלא הייתי כותבת את הסיפור הזה מלכתחילה.
אז שנעבור לשיעורים? האמת היא שהדבר שהכי נלחצתי ממנו מבחינה לימודית הוא המבחן רמה, אבל זה הדבר הכי קליל בעולם (לדעתי) וקיבלתי את השיבוץ שרציתי אז זה גם היה נחמד לדעת שאחרי שנה שפחות השקעתי בלימודי אנגלית בבית ספר נשארתי ברמה טובה.
אבל השיעורי אנגלית היו כל כך כיפים. הדבר שהבנתי הוא כמה למדתי אנגלית בצורה לא טובה בשנים האחרונות, הדבר המשמעותי היה שהדרך היחידה לדבר עם המורים, המדריכים והתלמידים הייתה באנגלית אז זה שיפר משמעותית את ההבנה והתהליך למידה שלי. אתם בטח חושבים, אוי שיעורי אנגלית זה בטח כל כך משעמם, אבל תאמינו או לא, אני חושבת שזה החלק שחיכיתי לו כל היום, הדרך שבה לימדו אותנו הייתה פשוט כל כך כיפית ומהנה, היה לנו סוג של מבנה לשיעור: דבר ראשון המורה הציג את הנושא ונתן לכל אחד להביע את הדעה שלו עליו עקב שאלות ששאל אותנו, אחר כך לימד אותנו משהו ונתן לנו משימה מסוימת שלרוב התחלקנו לזוגות ומעלה בשבילה ולבסוף בשיעור שבא אחריו (כל יום שני שיעורים שכל אחד מהם באורך של שעה וחצי עם הפסקה באמצע) היינו צריכים להכין פרויקט ולהציג אותו מול כל הכיתה, בשיעור הייתה פשוט אווירה כל כך פתוחה שגרמה לי להרגיש כל כך בנוח, שאני מדברת ואנשים פשוט מקשיבים ומוסיפים לדברים שאני אומרת וזה העלה לי את הביטחון גם בדיבור מול אנשים וגם בכללי בכתיבה וברמת האנגלית שלי ברמה שאני לא יכולה לתאר. (נחזיק אצבעות שהתיכון יתקרב לרמה הזאת).
עכשיו אנגליה. יש הרבה מרכזים של קמפוס במדינות שונות, אבל חד משמעית שאנגליה הייתה ההחלטה הנכונה, מגיל קטן אני מתכננת לעבור לאנגליה יום אחד, וסאמר סקול שם תמיד היה חלום שלא האמנתי שיתגשם, אבל איכשהו, בכל השש פעמים שהייתי באנגליה, הפעם הכל היה שונה. הקובנט גארדן, השדרה השישית, הביג בן, וכו.. ואני חושבת שזה בגלל שהפעם הייתי כל הזמן עם חברים, פשוט להינות. כמובן שאני אוהבת ונהנת עם המשפחה שלי אבל זאת פשוט אווירה שונה, להיות משוחררת, ולא להתרכז בהליכות הארוכות או במה אכלתי או איך התלבשתי אלא פשוט להינות מהלבד (ביחד). מיותר אבל עדיין חשוב לציין שכל הנופים שראינו והמקומות שביקרנו בהם היו מרהיבים ומדהימים כן? מהביג בן אל הקובנט גרדן לארמון המלכה ומשם למחזמר wicked שאפילו לא ידעתי שאני הולכת לראות וזאת הייתה ההפתעה הכי טובה כל השנה בתיאטרון הכי יפה שהייתי בו בחיים, טוב זה והביקור בקיימברידג שזה בכלל חלום ילדות שלי ללמוד שם והחוויה שם הייתה פשוט מושלמת בעיני, במחשבה שניה כן, קיימברידג.
כל החוויה הזאת הייתה כיפית, מהנה, מתישה, מהממת, מצחיקה, מלמדת, מסירת השכל אבל הכי חשוב, ממקדת. לפני שהגעתי לסאמר סקול נהגתי ממש להתמעמע עם הרגשות שלי, תמיד ידעתי שקיימברידג זה החלום הרחוק שלי אבל עד שיום יבוא ואני באמת אהיה עצמאית, אני לא אצטרך לדאוג, אבל הסאמר סקול לימד אותי כמה החיים עוברים מהר, עברו כבר כמעט שבועיים מאז שנחתנו וזה מרגיש כאילו אתמול בכיתי על זה שאני טסה. מהרגע שחזרתי, היה לי ברור מה אני רוצה ואיך אני הולכת להשיג אותו, אבל אף פעם בלי לשכוח להינות כן? כי אנחנו יכולים תמיד לזכור את החוויות שלנו, ואת הדברים שאנחנו עושים, אבל הזכרונות שיעלמו הם אלה שאמרו לנו פחות, ואלה שנזכור הם אלה שבאמת נהננו והיינו מאושרים בהם, אז לא, אולי לא כל החוויה שלי בסאמר סקול הייתה מושלמת, כן הימים הראשונים היו קצת קשים וכן היו רגעים שפחות נהנתי בהם, אבל הסיטואציות האלה לימדו אותי אך להתמודד עם מצבים כאלה בעתיד ומה העיקר ומה התפל, והעיקר היה שהייתי באנגליה, באנגליה! לבד, משהו שלפני שנתיים יכולתי רק לחלום עליו, ואני באמת גאה בעצמי על המסע שעברתי ואעבור, כי כולנו עוד כל כך כל כך צעירים, אבל היי זה נכון מה שאומרים, עדיף מוקדם על מאוחר, וזה המוקדם שצריך לנצל.
אז הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת למי ששוקל אם לנסוע שנה הבאה או לא, הוא, לא לפסול הזדמנות כזאת כי היא יציאה מאיזור הנוחות, או מפחד לאבד דברים או מלפגוש אנשים חדשים, כי תאמינו לי, כשתחזרו הכל יהיה בדיוק אותו דבר, אבל אצליכם לא. החוויה הזאת הייתה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש, ולא משנה מה, אני בחיים לא אשכח אותה.
