RMS סיכום- אריאל שמש
טוב אז הכל התחיל ביום בהיר אחד באוגוסט 2022 אמא שלי, מאפרת כלות חזרה מהעבודה והתחילה לספר לי על משהי שהיא איפרה באותו היום, היא סיפרה לי שהיא מדריכה בסאמר סקול במהלך הקיץ בלנדון ושאלה אותי אם זה משהו שיעניין אותי
אז התחלתי לחפש על זה ואמרתי לאמא שלי שאני ממש רוצה והיא אמרה לי שאני יזכיר לה בינואר שתרשום אותי. מפה קצת שחכנו את הנושא אבל בארוחת שישי אחת שישבנו עם בת דודה שלי אצל סבתא שלי העלתי את הנושא, ובת דודה שלי שירה גם התלהבה ממנו אז אני והיא החלטנו שאנחנו הולכות על זה. אחרי הרבה זמן של שיכנועים, תחנונים והצקות... הצלחנו!!! ונרשמנו לסאמר סקול
ואז ב27 ביוני היה מפגש ההכרות. אני זוכרת שכשהגעתי לשם הסתכלתי פשוט על חבורת זרים שאני עד עכשיו לא יצליח בחיים לקשר אותם לאנשים שהכרתי. כשהיה את המעגל כשכל אחד הציג את עצמו שמעתי שיש כמה ילדים שגרים במרחק כמה דקות ממני וילדה אחת אפילו הולכת להיות איתי בבית ספר!
בהתחלה לא חיבבתי את כמעט אף אחד מהם, הסתכלתי אליהם ולא הפנמתי את העובדה שהם הולכים להיות המשפחה שלי לשבועיים.
כשחזרתי מהמפגש חזרתי עם קצת פחדים, בגלל שראיתי שכל מי שנוסע לסאמר סקול נהנה מאוד ומספר שזו החוויה הכי טובה שחווה בחיים שלו ואני פחדתי לפתח ציפיות ובסוף להיתאכזב ואני שמחה להבין עכשיו שלא התאכזבתי והשבועיים האלו עלו לי על הציפיות.
אוקיי, יום הטיסה!!! בגלל שאני גרה בצפון והטיסה הייתה בראשון מוקדם בבוקר ואין רכבות בשבת המשפחה שלי החליטה לעשות מזה טיול. לקחנו בית מלון בתל אביב והיינו כל היום ביחד בבריכה ובערב הלכנו לאכול ואז בלילה אני ואמא שלי יצאנו לשדה. אני זוכרת שרק בנסיעה לשדה התחלתי לעקל הכל. התחלתי להפנים את העובדה שאני נוסעת לשבועיים להיות עם אנשים זרים שאני בקושי מכירה (ובת דודה שלי).
טוב, אז הגענו לשדה אחרי שעה שאמא שלי הסתבכה עם החנייה ומצאתי את הקבוצה, אני זוכרת שהגעתי בין האחרונים ובת דודה שלי עוד לא הגיעה, אני זוכרת שראתי שכולם כבר התחלקו לקבוצות, היה הקבוצה של הבנים שאכשהו כבר היה נראה כאילו הם מכירים שנים, היה את הקבוצה של הבנות שהיו נראות כאילו אם תפני אליהם הן ישפטו אותך ויעליבו אותך( מאושרת לגלות שטעיתי) והיה עוד קבוצה של בנות שקטות יותר שהיו נראות מהצד כאילו קשה לפנות אליהם. אז קיצר הרגשתי מאוימת ושבא לי הביתה.
הגר ואלון קיבלו אותי ונתנו לי את הכרטיס הבקבוק וכל הדברים האלה והצמיד שאפילו אחרי שלושה ימים שאני בבית עדיין עליי. אז זה היה אני ואמא שלי יושבות ומחכות לבת דודה שלי וכשהיא היא הגיעה כבר הרגשתי הקלה קטנה, הרגשתי שאני לא לבד. טוב היה "פרידה" מההורים, אמא שלי נשארה עשר דקות אחרי שכולם הלכו ובכתה כמובן, ואחרי שהצלחתי לגרום לה ללכת זה התחיל כולם התאספו לתמונה והתחלנו לעלות להתקדם לכיוון הדיוטי. הסתובבנו בדיוטי כמה שעות קנינו שטיות שבחיים לא נשתמש בהם ואז אני ושירה הגענו לנקודת מפגש (בחמש דקות איחור כמובן) ופה מתחיל עידן האיחורים שלי ושל שירה שחירפן את הגר
טוב, אז עלינו לטיסה וכולם היו רדומים ואף אחד לא היה עצמו במאה אחוז. וכשהגענו לקמפוס (אחרי שנתקענו בשער חצי שעה) חכינו לחדרים ובזמן שחכינו היה לנו משעמם אז לקחנו את מקס/גסטין ביבר/ מקסימוס אחד המדריכים של RMS לשחק כדורסל ועשינו טעות קטנה ולא לקחנו טלפונים אז סוג של איבדו אותנו בשעה הראשונה שהגענו לשם אבל אחר כך שחזרנו ראינו שחילקו חדרים ואנחנו לא היינו בשביל לקבל את החדר אז עכשיו אנחנו צריכות ללכת לצהריים (שירה התעצבנה) בסדר אבל הכל נשכח. אחר כך קיבלנו את החדר והלכנו לנוח קצת. אחר כך לפני האקטיבטי ערב ראינו קצת בנות מהקבוצה שלנו בדשא זהו הייתה מיה (תלתלים) ויובל הם אמרו לנו שהם הולכות להביא ממתקים ישראלים לכמה מהאיטלקים ואנחנו באנו איתם כי היה לנו משעמם (האיטלקים חשבו שניסינו להרעיל אותם, ובצדק) פגשנו את גוייאלמו שנהפך להיות אחד מהחברים הכי טובים שלי שם בשבועים האלה (חצי מהבנות פיתחו אליו קראש)
