וואו אין לי מושג איך להתחיל להסביר את החוויה הזאת.
אז אני אתחיל מההתחלה;
יצאתי לבד בלי מישהו שאני מכירה שיהיה איתי, פחדתי שיהיה לי קשה, פחדתי שהאנגלית שלי לא תיהיה טובה, פחדתי שלא יבינו אותי, פחדתי שלא אתחבר לאנשים, בקיצור הרבה פחדים!
אבל ברגע שבאתי לשדה תעופה והתחלתי לדבר עם אנשים ולהכיר אותם הלחץ ירד קצת. כשהקבוצה הגיעה למרכז הכרנו את כל המדריכים והאנשים שיעזרו לנו אם נצטרך עזרה והם היו ממש חמודים, נחמדים והיה כיף לדבר איתם.
ביום הראשון לא היה לנו כל כך מה לעשות, היה די משעמם, רצו לתת לנו זמן לנוח אבל זה היה יותר מידי מנוחה. דיברנו קצת עם האיטלקים והסינים שהלכו יום אחרי שהגענו (אבל אחר כך באו קבוצות של יפניות וסינים).
ביום השני התחלנו להכיר קצת יותר את האיטלקים. התחלתי להרגיש יותר טוב, הבנתי שנלחצתי יותר מידי ולאט לאט כל הפחדים שלי נעלמו.
אלו היו שבועיים הכי טובים שיש! היו רגעים מצחיקים, רגעים של שעמום באוטובוס (אבל הרבה פעמים שמו שירים אז לא היה כזה משעמם באוטובס), רגעים של אושר, בקיצור הרבה רגעים שאין לי כח לפרט עליהם עכשיו(כמעט כל הרגעים היו מצחיקים). היה לי ממש כיף ללכת לכל מיני מקומות בלונדון, ולעשות קצת-הרבה שופינג. צברתי הרבה זכרונות טובים ונגמר לי האכסון בטלפון אבל זה לא כזה נורא.
אני כל כך מאושרת שיצא לי לחוות את החוויה המטורפת הזאת. היה לי כל כך כיף להכיר חברים מאיטליה, יפן, סין וכמובן מפה, אנשים שאני אשמור איתם על קשר.
אחרי כל זה הרגשתי ששבועיים לא מספיק ורציתי רק עוד שבוע אחד, הפרידה הייתה עצובה, ללא ספק היה שווה לבוא.
זאת באמת חוויה שאסור לפספס ושווה 5 שעות סבל בטיסה.
