מגיל 10 תמיד רציתי ללכת לסאמר סקול, כל הזמן אמרתי להורים שישלחו אותי לסאמר סקול והם היו אומרים לי שהייתיצעיר מדי. 7 שנים של נדנודים עברו והם הסכימו לי, בגיל 17 החלטנו ביחד שאני אצא לסאמר סקול באנגלייה לבד, בליחברים מהבית לבד!
בהתחלה היו לי קצת חששות, האמנתי שיהיה גיבוש עם הקבוצה, לא ידעתי מה הולך לקרות. כמה שבועות אחריההרשמה היה לנו מפגש קבוצה, לשם הגעתי עם ההורים שלי לגמרי לבד ושמענו מה הולך להיות לנו בטיול, לאחר מכאן, ישבתי עם הקבוצה וגיליתי שהרבה אנשים גם כן החליטו לבוא לבד, שיחקנו משחקים שגרמו לנו להתחבר לתקשר, ושםדיברנו אחד עם השני בפעם הראשונה ונוצר חיבור.
מהמפגש יצאתי בתחושה שיש לי קבוצה מדהימה, כל הדרך הביתה חשבתי על מה יהיה, איזה גיבוש יהיה לנו ואיך נתחבר.
שבועיים עברו מהמפגש ונפגשנו שוב בפעם השנייה בשדה התעופה, נפגשנו כולם בנקודת המפגש אמרנו שלום למשפחותשלנו ומשם המשכנו לבד לכיוון הצ׳ק אין. בזמן שאנחנו מחכים אנחנו מתחילים לדבר אחד עם השני על הציפיות שלנומהטיול, איפה כבר היינו, מה ראינו, וככה מצאנו מכנים משותפים כבר בשדה תעופה ואוטומטית התחברנו.
נחתנו באנגלייה ומשם אוטובוס לקח אותנו לקמפוס שלנו בעיירה בשם הארו, חיכינו בפורום על הספות עד קבלת החדריםוכשקיבלנו אותם לא התאכזבנו בכלל, הם היו גדולים ומרווחים, בנוסף לזה לכל מסדרון בבניין היו 2 מטבחים ככה שאם היינורוצה להכין משהו או סתם לשים במקרר, יכולנו לעשות את זה חופשי.
ביום השני נסענו להארי פוטר ובאוטובוס שמנו מוזיקה ושרנו כשהגענו התרשמנו מהמקום והסתבבנו שם בחבורות כאילואנחנו מכירים אחד את השני שנים בערב חזרנו לקמפוס למשחקי אולימפיאדה עם הברזילאים והאיטלקים, גם איתם היהחיבור מהרגע הראשון, התחרות הייתה מהנה ומחברת.
המשך יבוא
