איך אפשר לסכם את החוויה הכי טובה שחוייתה אי פעם ולהעביר את כל החוויות והאהבה שקיבלת שם בכמה משפטים קצרים? זה קשה מאוד אבל אני אנסה:
אינספור חוויות, נוף מרהיב וחברים לכל החיים! יודעים מה? לא חברים... משפחה! משפחה חדשה שנולדה לי בשבועיים המופלאים האלו שכל אחד ואחת מהם הם אנשים עם לב מישראל ועד ללונדון ובחזרה, מלאי הומור ואהבת חינם.
ושלא נתחיל לדבר בכלל על שיר המדהימה(המדריכה שלנו) שהיא ללא ספק אחד האנשים הכי סבלניים, אוהבים ויפים שאני מכיר! ממש דמות להערצה 
המורים והמדריכים במקום עצמו היו מעולים! כל אחד ואחת שם ידעו למה הם באו, מה הם עושים, איך צריך להתמודד עם כל בעיה אפשרית וכל זה בהמון הומור ואכפתיות.
כל יום שם הרגיש לי כאילו זה היום הכי טוב בחיים שלי! לא רציתי שזה יגמר!
ניצלתי כל שנייה במקום המדהים הזה, ניצלתי כל אפשרות שניתנה לי ולמדתי כלכך הרבה על עצמי, על אנשים, אנגלית כמובן, ועל החיים.
בטיסה חזרה כבר התחלתי להרגיש את הפרפרים בבטן: מצד אחד התגעגעתי לארץ ולמשפחה, אבל מצד שני לא יכולתי לעזוב את המשפחה שנייה שלי...
בשדה תעופה שכולנו ניפרדו אחד מהשנייה הדמעות התחילו להרטיב לי את העיניים, אבל הצלחתי להחזיק את זה... טוב, לפחות עד שנכנסנו למכונית 
משם כבר לא יכולתי להחזיר את הדמעות ופשוט בכיתי בלי הפסקה!
אני בדרך כלל לא אחד שבוכה מפרידות וכשנפרדנו כולנו פשוט לא יכולתי להחזיק את זה! רק אז הבנתי כמה הם חשובים לי וכמה אני אוהב אותם וכמה הם הפכו מ"המשלחת שאני איתה ללונדון" ל"המשפחה החדשה שלי".
קצת קשה לי לראות את עצמי בלעדיהם... לא להעיר אותם לארוחת בוקר, לא לאכול איתם יותר בחדר אוכל, לא להיות איתם בשיעורים ולא לבלות איתם במהלך כל היום... אין אני פשוט חייב לראות אותם עוד הפעם... להיפגש איתם, להתחבק איתם ולצחוק איתם... פשוט להיות איתם עוד קצת כי עדיין לא מציתי!!
אז זהו. זו הייתה החוויה שלי מהסאמר סקול שהיא בהחלט החוויה הכי טובה שעברתי בחיי ואני בוודאות יחזור עליה כמה פעמים שאני יכול! 
