גיא

לפני הכל אני רוצה לומר שהחויה הזאת הייתה אחת החוויות הטובות שהיו לי בחיים,
 ואני אשתדל לשחזר חלק קטן ממנה בשבילכם.


בהתחלה לפני שהכל התחיל הייתי קצת לחוץ כי לא ידעתי איך יהיו הישראלים, הפעילויות, האוכל, ובעצם הכל.
איזה שבוע לפני היציאה היה מפגש של קמפוס ששם פגשתי לראשונה את רוב הילדים שאני יהיה איתם 24\14 (כל יום כל היום למשך שבועיים).
אחרי המפגש הרגשתי קצת יותר בסדר כי ראיתי שמי שבא לשם הם אנשים טובים. =]

יום הטיסה- הגעתי לשדה בדאגה קלה אבל מהר מאוד התחלתי להכיר אנשים והכל נשכח לי, בטיסה גיליתי שאני לא אם שני חברים שבאו איתי לסאמר סקול אז התחלתי לבדוק אם יש איתי מישהו אחר, שאלתי את רוב האנשים ולא מצאתי אפילו אחד שיושב קרוב אלי, כשהגעתי למושב שלי גיליתי שאני יושב ליד שתי בנות מהקבוצה שעדיין לא יצא לי להכיר. הטיסה עברה ממש מהר כי דיברנו רוב הזמן ועברו הרבה אנשים אחרים ודי מהר הרגשנו כאילו אנחנו מכירים יותר מכמה שעות.

מהלך השבועיים- הכרתי מלא אנשים מכל מקום בעולם כגון- הולנד, טורקיה, צ′כיה והרבה מקומות אחרים ויצא לי לדבר די הרבה אנגלית אבל ברור שיותר עיברית ;). הקבוצה הישראלית התגבשה מהר מאוד והיה נראה כאילו אנחנו מכירים שנים.
מצד אחד הזמן עבר לאט כי הרגשתי שאני הרבה יותר משבועיים שם כי התרגלתי לאנשים למקום ולסביבה, ומצד שני יום אחר כך כבר הייתי בישראל. המורים בקיימבריג′ צעירים ומנוסים, האוכל סביר אבל אפשר לאכול מחוץ למתחם, בעיר האוכלוסיה צעירה ויש שם הרבה מסעדות וקניונים, הפעילויות נחמדות, והכי חשוב יש שם אנשים טובים.

סיום- היום האחרון היה ממש כיף אבל אתה מתחיל ממש לספור את הדקות ולנסות למצות כמה שיותר את הזמן שנותר.
בשלב מסויים מתחילים לחשוב מה יהיה בארץ איך לשמור על קשר עם כולם וכמה זה יהיה שונה. בכל התקופה הזאת התרגלת להתעורר, לאכול ולהעביר את כל היום עם האנשים האלה ושאתה חוזר לארץ פתאום יש שקט מדכא כזה ואתה לא יודע מה הולך לקרות עכשיו כי כל מה שאתה רוצה זה לחזור.
ההרגשה של הסוף היא באמת נוראית אבל היא שווה את כל החוויה הגדולה הזאת שאני וכל מי שחווה לא ישכח בחיים.

חוויה ענקית!!1