קורל

שמי קורל אברהמוב ובשבוע האחרון חזרתי מהחוויה הכי מדהימה שיש, חזרתי מסאמר סקול במרכז הארו שבלונדון.

כבר בתור ילדה רציתי לחוות משהו כמו זה, כשהייתי בת 7 אחותי הגדולה הייתה בסאמר סקול בקיימברידג' כך שהרצון רק הלך והתחזק עד כדי כך שכתבתי על זה אפילו בספר מחזור של סוף כיתה ו'(באמת).
סאמר סקול תמיד היה החלום שלי, מעולם לא חשבתי שזה באמת יתגשם ותמיד דמיינתי את זה בגדר רעיון שלא יתממש.

כשאמא שלי רשמה אותי לא האמנתי, אמרתי לה שעד שאין לי כרטיס טיסה ביד ההתרגשות לא מתחילה. 
כבר התחילה הדרמה וגילינו שאין לי דרכון בתוקף, מיד חיפשנו תורים למשרד הפנים ולא היו! חששתי שלא אצא ועשיתי הכל בכדי שיהיה לי דרכון ביד.
הגענו ב7 בבוקר לאחד המשרדים ודרשנו דרכון זמני, לא היה תור עקב השעה המוקדמת ובמזל הכניסו אותנו. אמרו לנו שתוך גג שבועיים יש לי דרכון ביד וישר חזרה לי השמחה וההתרגשות לגוף.
עברו שבועיים והשגתי את הדרכון, מיד שלחתי אותו לחברה והם אמרו שב20/6 המפגש עם כולם.

נרשמתי לסאמר סקול בידיעה שאני לגמרי לבד בזה, בלי המשפחה ובלי חברים שאני מכירה מהבית. 
בתור ילדה תמיד הייתי בשולי החברה, לא כי הייתי שקטה- היה קשה לפספס את הנוכחות שלי אלא פשוט לא אהבו אותי.
בין אם זה ביסודי שהיה עליי חרם ובין אם זה בתיכון שהיה לי קשה למצוא חברים להיות איתם.

הגעתי למפגש בפחד והתרגשות ביחד. פחדתי שלא יאהבו אותי ואת מי שאני. פחדתי שלא אצליח להתחבר לילדים ואצטרך במשך שבועיים להשאר לבדי.
פחדתי שלא אצליח להנות מהחוויה כמו שאני אמורה להנות ממנה עקב קושי חברתי.

הגעתי למפגש, הכרתי את המדריכים המדהימים שלנו וניסיתי להשתלב עם אלו שכבר הגיעו. הרגשתי שאני מתחברת לכולם במאוד קלות וזה ריגש אותי מאוד.
החששות שלי חלפו במהרה וראיתי שהקבוצה שלנו תהיה קבוצה מדהימה ונעביר שבועיים מושלמים יחד.
חזרתי הביתה בהתרגשות מטורפת ולא יכולתי לחכות כבר ליום הטיסה.

הגיע ערב הטיסה ובקושי נרדמתי, התעוררתי ומיד התארגנתי בכדי לצאת לשדה התעופה כמה שיותר מהר ולהכיר את כולם.
הגעתי, לקחתי מהמדריכים את המידע הדרוש וכמובן הלנייארד היקר והתחלתי לדבר עם אלו שכבר הגיעו. לא עבר הרבה זמן והרגשתי שייכת, כולם התרגשו מאוד ולא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים עד כדי כך שכאבו לי השרירים בלחיים.
כולם הגיעו ויצאנו עם המזוודות והכל לכיוון הבידוקים של נתב"ג תוך כדי הכרות וצילומים שלנו יחד.
עברנו הכל והגענו לדיוטי פרי, לא באמת הזדקקתי למשהו אבל הסתובבתי עם הקבוצה וזכיתי להכיר אותם ולעזור להם להחליט מה לקנות וכמה.

הגיעה הטיסה ומרוב התלהבות גם בה לא נרדמתי, כל הטיסה הסתובבתי ודיברתי עם חבריי לקבוצה ואפילו עם קבוצות אחרות שטסו ביחד איתנו דרך קמפוס.
לא האמנתי שאצליח להשתלב בכזו קלות, ועוד עם כולם.

ירדנו מהמטוס, לקחנו את המזוודות והלכנו כולם יחד לכיוון האוטובוס.
כולם התלהבו וצילמו עד שהגענו לקמפוס.
בתחילה לא זיהינו אותו, הכל כל כך שונה מהתמונות והחוויה אחרת לחלוטין לטובה!!

החדרים שלנו היו בזוגות כך שקבענו את הזוגות משהו כמו שבועיים מראש וכפי שאמרתי הגעתי לגמרי לבד, כלומר לא הכרתי את הילדה שאיתה אהיה בחדר. יצא לי לדבר איתה מעט במפגש אבל לא יותר מזה. 
עשינו סיור קצר במקום וקיבלנו מפתחות לחדרים, גילינו שללובי במרכז הארו קוראים "פורום" והלכנו לארוחת הערב.
לא הבנו למה אין מבחר של אוכל ויש רק קציצות חזיר וקציצות טבעוניות עם קצת סלטים, אך זה היה רק ביום הראשון מבטיחה- סתם חוסר מזל של היום הראשון(בשאר הימים היה מבחר מעולה ואחלה אוכל-לא גורמה אבל לא נורא).
לקחנו הכל לחדרים וזכיתי להכיר את חברתי לחדר יותר לעומק ולדבר איתה קצת. היום הראשון היה ארוך ממש, משהו כמו 22 שעות רצופות שפשוט קרסתי על המיטה ונרדמתי בשניות.

למרבה הפלא המיטות היו נוחות מאוד והחדרים היו די גדולים, לכל צד בקומה היה מטבחון נגיש וכל הקבוצה הייתה באותה המבנה ב3 קומות שונות(כך שהיה נוח לטייל בין חדר לחדר ולדבר עם האחרים).

עברתי את היום הראשון בהצלחה ובאמת הצלחתי להתחבר לילדים. שמחתי כל כך ולא עיקלתי בכלל שאני בלונדון ולא בארץ.

במהלך הימים עצמם זכיתי בלוזים ופעיליות מדהימות באזורי לונדון-
למשל: London Eye, The London Dungeon, Harry Potter, Madame Tussauds London, Thorpe Park וכד'...(יש פירוט רחב יותר בטבלת לו"ז שבאתר).

מלבד כל אלו, בכל ערב הייתה פעילות אחרת ולא רק עם הקבוצה שלנו אלא עם ילדים בקבוצות שונות מהעולם.
זכיתי להכיר יוונים, ברזילאים ואפילו איטלקיים- הייתה גם רוסיה אחת ואקוודורי אחד.
דרכם זכיתי ללמוד אנגלית ולדבר איתם כך שכרגע אני מסוגלת לדבר שוטף, דבר שלא הצלחתי לעשות לפני כן. לפני הסאמר סקול לא הצלחתי להוציא יותר מ2 משפטים בלי לגמגם ודרך השיעורים המרתקים והדיבור באנגלית עם האחרים,  למדתי המון כך שאם שומעים לפני ואחרי מבינים את ההבדל המשמעותי.

הכרתי תרבויות שונות מהעולם ומבטאים שונים בכל מקום בנפרד(הידעתם שבאיטליה אוכלים פיצה בסכין ומזלג?)
היו ימים בודדים שבהם למדנו במשך כל היום מלבד פעילות הערב הקבועה שלנו והיו ימים בהם היינו כל היום בחוץ. נתנו לנו שעות שופינג וזמן להתגבש וכמובן היה עלינו להיות אחראים ולהיות בנקודת המפגש בזמן.

אומרים ששלושת הימים הראשונים הם הקשים ביותר ואחריהם גן עדן,
מהנסיון האישי שלי אני לא מסכימה.
בשלושת הימים הראשונים אף אחד מאיתנו לא עיכל שהוא לא בבית אלא בלונדון בסאמר סקול!!

לי אישית היום הקשה ביותר היה בסוף השבוע הראשון, פתאום כולם התחברו ולא הרגשתי שייכת כמו בהתחלה. הרגשתי יותר בצד מהשאר. משהו שלא רציתי שיקרה.
דיברתי עם חברה מהארץ והבנתי שאם לא אנסה להתחבר, אני לא אצליח להנות. ולא באתי בשביל לדבר עם חברות מהבית בטלפון, באתי במטרה לצאת מאזור הנוחות לטובה.
מיד אחרי שדיברתי איתה הלכתי והייתי עם כולם, הם שיתפו אותי בידיים רחבות למרות שלא כולם הגיעו לבד ואכן היו חבורות שהגיעו ביחד.
היו כאלה שהתחברו יותר והתחברו פחות בקבוצה כך שעל פניו זה היה נראה כמו חבורות מחולקות ובכל זאת כולנו היו כחבורה אחת גדולה ומגובשת. הרגשתי שוב שייכת וזה היה היום היחידי בו היה לי באמת קשה קצת, בשאר הימים לא יחסתי חשיבות לקושי שהיה בדברים- אם למשל הפעילות הייתה משעממת מצאתי דרך להנות ממנה ולמצות אותה עם האחרים.

אני לא אשקר, זה לא היה קל(עד שמתרגלים). אומנם מהצד זה נראה מדהים כל הזמן-מההתחלה ועד הסוף אבל לא פשוט כל כך להיות בלי המסגרת והאנשים אליהם אנחנו רגילים.
זה לא שסבלתי, כולם נהנו וחוו את זה בצורה מדהימה ובאופן חד משמעי הייתה עושה את זה שוב ושוב. אבל כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה שקשה מהבחינה שלא רגילים לזה. מה שכן, אל תחששו מזה!! מתרגלים לזה מאוד מהר ברגע שמתרגלים והמוח מעכל זוכים בחוויה מושלמת בכל המובנים.

זכיתי בשבועיים האלה לגלות על עצמי הרבה שלא הכרתי לפני כן, זכיתי להכיר ילדים מכל העולם ומיבשות שונות ואף מהארץ מערים שונות.
זו הייתה חוויה מדהימה ובשדה התעופה חזור כולנו בכינו ביחד.
כתבנו אחת לשניה(היינו הרוב בנות ועדיין הבנים השתלבו והיו חלק מאיתנו) ועשינו כרטיסיות וזה היה מרגש מאוד. קראתי את מה שכתבו עליי במטוס ובכיתי מאושר.

מעולם לא זכיתי להתחבר לכל "החבורות" ביחד.
לא היה אדם אחד שלא התחבר אליי ולהפך.
כולם כתבו לכולם וזה היה מרגש כל כך.

לא רק זכיתי באנגלית משופרת ובעצמאות, זכיתי בחברים לחיים.
חוויות שכן אזכור עם אנשים שלעולם לא אשכח.
לעולם לא אשכח את החוויה הזו לא משנה מה אעשה.
אני כותבת את הסיפור של מה שחוויתי ובוכה מאושר ועדיין לא מעכלת שסיימנו. 

הקבוצה התגבשה כל כך טוב שנחתנו לפני בקושי שבוע והספקנו להפגש כבר פעמיים!!
לא כולנו מאותו אזור ועדיין מצאנו את הדרך להפגש, במרכז הארץ(בתל אביב ובהיכל הקרח חולון).חלק באו מבאר שבע, אופקים, הוד השרון ומכל הארץ.
ואנחנו כבר מתכננים את המפגש הבא בהתרגשות שיא!