אז היי, קוראים לי גאיה, ואני פה בשביל לספר לכם על החווית סאמר סקול שלי.
תנו לי להקדים ולרשום שאני לא בן אדם חברותי מי יודע מה, יש לי את החברות שלי, וזה מספיק לי, אבל אני לא מסוג האנשים האלה שמתחבבים על כולם וחברים של כולם, ממש לא קרוב.
הכל התחיל מהחופש הגדול של שנה שעברה, חברה שלי ראתה איזה סרטון חסר משמעות בטיקטוק ושאלה אם אני רוצה לטוס איתה לסאמר סקול באנגליה, ואני לא חושבת שידעתי בכלל למה אני מסכימה, אבל אמרתי כן, כי בכל זאת טיסה לחו״ל, למה לא?
הזמן חלף ונשארה עוד חצי שנה, והחששות התחילו להופיע; ״מה אם אף אחד לא יאהב אותי?״ ״מה אם אני אהיה לבד?״, פחדתי. פתאום התחלתי להתחרט, אבל כבר לא הייתה ברירה.
בסופו של דבר הגיע הרגע, ופתאום אני מוצאת את עצמי בשדה תעופה ביחד עם החברה מהמושב ועוד קבוצה של ילדים זרים לחלוטין שאין לי שום מילה איתם. אמרתי שלום להורים, חיבוקים נשיקות, ויצאתי לדרך.
הטיסה עברה בשלום עם קצת בחילות והרבה ניסיונות כושלים לשינה, ופתאום אני מוצאת את עצמי באסקוט, עיירה ליד לונדון.
אני זוכרת שביום הראשון הייתי כלכך גמורה שבקושי זכרתי איך קוראים לי, תתכוננו, זה עלול לקרות גם לכם. כשהגענו לחדר קורנפלקס (אכלנו בו קורנפלקס פעם אחת ומשם הגיע השם החרוש), חילקו אותנו לחדרים, והחלוקה של הבנות הייתה לשלושה חדרים; חדר של שמונה בנות, חדר של שבע בנות, וחדר של ארבע. אני הייתי בחדר של הארבע עם החברה שבאתי איתה ועוד שתי בנות שבאו ביחד, וכרגיל התחילו לצוץ לי שוב מחשבות בראש, לא רציתי שנרגיש ״מנודות״ משאר החדרים האחרים ומהבנות האחרות, חשבתי שזה שאנחנו מיעוט זה לא דבר טוב, אבל תאמינו לי שטעיתי.
בסוף הסתבר שהחלוקה הזאת הייתה עדיפה מכלכך הרבה בחינות, אנחנו התחברנו לבנות שהיו איתנו והיה מצחיק לפני כל לילה ולילה, ולא היה ניתוק בכלל עם החדרים האחרים, אני מניחה שההבדל היחידי היה שאצלינו בחדר היה יותר שקט רוב הפעמים, וגם זה לא בטוח כי היו פעמים שהיינו לא פחות רועשות מחדר של עשר בנות, או אפילו יותר ;)
הימים עברו לאט, אבל בו זמנית גם מהר בקצב של טיל, והנה אנחנו מתחילים ללמוד, שני שיעורים של שעה וחצי ביום, עם הפסקה של חצי שעה בין לבין. אני יכולה להגיד בוודאות שהאנגלית שלי השתפרה, טוב בעצם לא בוודאות, את זה נראה במבחן של תחילת שנה הבאה (אעדכן ;)
ועכשיו לנושא אחר/ היצאות מהמרכז:
**כשאני כותבת ״המרכז״ אני מתכוונת למרכז מגורים המבמם שלנו שבו ישנו ולמדנו בו ועשינו את כל הפעילויות, שאני לא אפרט עליהן יותר מדי אבל רובן היו מהנות מאוד.**
אני זוכרת את היום של היציאה הראשונ מהמרכז, וזה היה מדהים, הרגשתי כאילו אני נחשפת לעולם בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן שלא, והייתי במרכז רק ארבעה או שלושה ימים! עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, היה לי מאוד כיף במרכז, אבל לא ראיתי מה יש בחוץ, לא ראיתי את הבתים היפים ואת הכבישים, ואת תאי פלאפון האדומים, ואת העצים והחנויות וכל המזכרות, ועוד מלא. לדעתי היציאות היו החלק הכי טוב בכל הטיול הזה, הארי פוטר והלונה פארק (צירפתי תמונה של רכבת הרים שעליתי עליה-לא לבעלי לב חלש חהחהחה) ולונדון ועוד מלא, ובכל מקום חדש שהיינו בו, הרגשתי יותר ויותר חיה. ולונדון, וואוווו איך שאהבתי את לונדון, אני חושבת שהיום הכי טוב היה יום חמישי של השבוע השני, שבו היינו יום שלם בלונדון מהבוקר עד הלילה. הלכנו למאדאם טוסו (מוזיאון השעווה), והוא היה כלכך אמין שקרה לי הרבה פעמים שחשבתי שחלק מהאנשים הם בובות שעווה, ולהיפך! לאחר מכן באותו היום הלכנו לסיבוב שופינג קצר, וטעמתי בפעם הראשונה פייב גייז (מסעדת המבורגרים-מומלצת!!) וזה היה רמה אחרת של טעם, אני נשמעת כמו איזה מבקרת מסעדות פתטית אבל זה היה פשוט מושלם, אתם חייבים לטעום כשיצא לכם. אבל חכו, זה עוד לא החלק הכי טוב ביום הזה, לקראת הערב הלכנו למחזמר של מלך האריות (The Lion King), ואני חושבת שזאת החוויה שהכי תהיה זכורה לי מכל הסאמר סקול, המחזמר היה משהו כמו שעתיים וחצי (כמובן שיש הפסקה), ולא הצלחתי להוריד את העיניים מהבמה לרגע, הכל היה מדהים, התלבושות והשחקנים והשירים (אקונה מטטה היה הפייבוריט כמובן), וכשכולם היו עייפים מתים אחרי המחזמר, אני הייתי בכיף ובשמחה מוכנה לראות אותו שוב מחדש.
וואי העיקר אמרתי שאני אכתוב משהו קצר כדי לא לחפור, בסוף אני אגלה שעברתי את האורך המותר לסיפור, עלאק לא חופרת.
בואו נחזור לקטע החברתי קצת ואז נסיים; אז בניגוד למה שחשבתי, הכרתי שם חברות שאני מקווה הכי בעולם שנשמור על קשר גם אחרי הסאמר סקול, כי בשבועיים האלה הן גרמו לי להרגיש איתן יותר בנוח מאשר איך שאני מרגישה עם בנות שאני מכירה שנים, (ואפילו גיליתי שילדה אחת איתי ועם חברה שלי בבית ספר!!), כל הבנות מתוקות ברמות (אני בטוחה שגם הבנים נחמדים פשוט לא יצא לי לדבר איתם יותר מדי) והיה לי באמת מדהים והכי כיף בעולם, גם עם המדריכות, שהפכו את החוויה לפי אלף יותר כיפית ומגיעה להן תודה ענקית, להן ולקמפוס ולכל מי שלקח חלק החוויה המטורפת הזאת.
צחקנו ושרנו ורקדנו ועשינו הכל בשבועיים האלה, והייתי אומרת לכם שזאת חוויה של פעם בחיים שאף פעם לא תחזור, אבל אם זה היה תלוי בי, מצידי שתחזור גם עוד אלף פעם.
