היי
אני ליבי בת 15 והשנה ההיתי בסאמר סקול בברייטון
אני באמת לא יודעת בכלל איך להתחיל לסכם את החוויה הזאתת במפגש קבוצה היה לנו פעילויות שעל הדף הן הפעיליות הכי מביכות שיכולות להיותלהסתובב עד ש מדריכה אומרת לעצור היא תשאל שאלה ואתה ומי שנעצרתם מולו צריכים לענות
אז בהתחלה היה מאוד מביך ולאט לאט קצת פחות בסוף המפגש יצאתי בהרגשה שחוץ משלושה ילדות שהכרתי כמה חודשים לפני מהקבוצה של הסאמר סקול ולא מלפני אני לא מכירה אף אחד אבל אני יודעת שיהיה טוב
ואז הגיע היום של הטיסה ארבע וחצי שעות לפני הטיסה הגענו לשדה קיבלנו את הליניארדים שכל כך חיכינו להם ויצאנו לדרך למסע מטורף של ביטחון שליחת מזוודות טיסה של חמש שעות עוד נסיעה של שעתיים ואז סוף סוך אחרי יום מאוד ארוך הגענו לברייטון כל מה שרצינו היה להגיע לחדרים אבל במקום זאת לקחו אותנו לסיור וכבר בסיור הזה התאהבתי הראו לנו את הקפיטריה הבניינים המגרש והרגשתי בסרט הלכנו לחדרים וסוף סוך אחרי אחד עשר חודשים של ציפייה הגענו למקום שכל כך חיכינו לו
הזמינו לנו פיצות וירדנו לאכול אני זוכרת שישבנו כולנו בשולחן מחסלים חמישים מגשי פיצות וכבר הרגשתי אחרי יום אחד שקיבלתי משפחה חדשה במהלך השלושה שבועות האלה הכרתי כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה ארצות ששינו אותי כל כך והשפיעו עליי ברמה מטורפת למדתי אנגלית ברמה שלא חשבתי שאני אלמד ראיתי כל כך הרבה מקומות חדשים למדתי על תרבויות שונות
במשך שלושה שבועות לא ירד לי החיוך מהפנים אני באמת לא יכולה בכלל להסביר כמה החוויה הזאת הייתה פשוט כל כך טובה עבר כבר יותר מחודשיים מהיום שחזרנו וההיתי עושה כל דבר אפשרי בשביל לחזור לשם ברגע זה לאנשים שהכרתי שם גם מהארץ וגם מהעולם יש חלק ענק בחיים ובלב שלי והם לעולם לא יצאו משם זה הדבר הכי טוב שיכלתי לעשות לעצמי
