אז איך מתחילים לסכם חודש שכזה.
חודש מלא חוויות, לטובה ולרעה. חודש שבו הכרתי אנשים מדהימים, אחד אחד.
חודש שבו אני פאקינג 12 שעות טיסה מהבית שלי, מהחיים שלי, מאיזור הנוחות שלי. כשהגעתי לשדה התעופה בישראל בתחילת המסע חשבתי שוואו, חודש זה המון, חודש בלי חברים ומשפחה, חודש בלי החיים האמיתיים שלי.
החודש הזה עבר מהר מדי, מהר מדי.
התחברנו כולם על השניה הראשונה שראינו זה את זו בשדה, מיטל המדריכה תמיד שיבחה אותנו על היכולות החברתיות שלנו להכיר אנשים כל כך מהר וזה רק בגלל הכמיה הטובה שהייתה לכולם אחד עם השניה במסע הזה.
אני לא אומרת שהכל היה קל וכיף, העולם לא תמיד ורוד. במהלך המסע היו המון קשיים; געגועים לבית, געגועים לחיים, לחברים, לראות חסרי בית מסכנים כל סמטה או רחוב שאנחנו עוברים בה או לראות ילדים מבקשים מאנשים כסף לאוכל.
הקושי היה גם בנינו, תמיד יש ריבים וחילוקי דעות. אבל תמיד, תמיד ידענו להסתדר אחד עם השניה, גם אם אנחנו הפכים גמורים אחד של השני ואין לנו שום דבר במשותף. למדתי מה זה החיים האמיתיים, במהלך הטיול נשברו לי הרבה סטיגמות שהכרתי וגדלתי עליהם, הרבה דעות שחשבתי שלא היו נכונות בכלל.
הכל הודות לאנשים המדהימים שהכרתי במסע המטורף הזה והכל הודות למדריכה המדהימה שהייתה לנו במסע הזה. כן מיטל, בין החברות הטובות שהכרתי שם ובין הבני אדם המדהימים שהכרתי שם.
כן, גם אם היא 15 שנה מעלי הרגשתי כאילו היא ממש אחת מאיתנו, הילדים שבאו לסאמר סקול. השיחות נפש והתייעצויות איתה היו ממש כאילו החברה הכי טובה שלי בישראל איתי ועוזרת לי במה שאני צריכה.
ברור שהיו אנשים שהתחברתי אליהם יותר ופחות במסע אבל הצלחתי להבין שכל אדם ואדם שהיה שם הוא עולם ומלואו ובן אדם מדהים. כל אחד הוא מסע בפני עצמו.
למדתי איך להיות עצמאית. איך לא לאבד את החפצים האישיים שלי ואיך לדאוג לעצמי ולשמור על עצמי, איך לעשות כביסה לבד ואיך לקום בבוקר לבד, איך להסתגל למקום שאני נמצאת בו ולאנשים ללא כלל עזרה של מישהו חיצוני, נכון שהיו את האנשים בדרך שדחפו אותי ועזרו לי. אבל התוצאות בסופו של דבר הגיעו לבדן.
לסיום סיומת, רוצה להודות להורי שהביאוני עד הלום. סתם, רוצה להודות להם על ההזדמנות המדהימה שניתנה לי לבוא לפה, כי בלעדיהם מי היה מצליח להגיע לפה בכוחות עצמי?
לסיכום של הסיכום רוצה להודות לקמפוס לימודים על חוויה בלתי נשכחת וכל כך עוצמתית.
כל הסיפור אני אומרת חודש, אומרת חודש כי חודש אני עדיין הייתי בחוויה. כשנחתנו בארץ אני עדיין לא נחתתי, כל השבוע הראשון בארץ אני עדיין הרגשתי הסאמר סקול עצמו, עדיין בניו יורק ועדיין לא בבית שלי. אבל כמובן שהצלחתי להסתגל לעובדה שאני בארץ מהר.
יש לי פנייה אישית לאחת הבנות המדהימות בקבוצה: רוזי; תעברי בשבילי צד? יא יפיופיה
