היי, אני דניאל, בת 15 מפתח תקווה ויצאתי השנה לסאמר סקול. בדיוק אתמול חזרתי ועכשיו אני כאילו בדיכאון מטורף ויש לי את הריק הזה בלב שיש אחרי שנגמר משהו טוב
.
אני אתחיל בעצם מהתחלה ולא מהסוף. אז טוב. כשהכל התחיל , במפגש הראשון שלנו עם הקבוצה הרגשתי כל כך לא מחוברת כי כמעט כולם באו עם חברים
.
ישבתי שם וכל דבר שמאיה - המדריכה המהממת שלנו ביקשה ביצעתי פשוט
. השתדלתי יותר לבצע משימות של לתת עובדות על עצמי כדי שיכירו אותי. כשיצאנו משם יצאתי בהרגשה טובה יותר, כאילו שמעו אותי ושהכל עומד לקרות והתרגשתי!
היינו קבוצה גדולה מאוד ביחס להרבה קבוצות אחרות - היינו 23 ילדים
שמתוכם רק 2 בנים! חמודים
. והנה, אחרי שבועיים וחצי הגענו לליל הטיסה. מאיה התחילה לקרוא שמות וחילקה מדבקות עם שם ואת הלניארדים שלנוווווו
(השרוך שעל הצוואר)!
מהרגע הזה ועד שהגענו לישראל בחזרה הלניארדים לא ירדו לנו מהצוואר לשנייה. התמכרנו אליהםם
!
עברנו את כל התהליך של הטיסות והגענו לדיוטי. נהנתי בדיטי מהשופינג בקצר לשעה ואז המשכנו לטיסה כולם ביחד! התפוצצתי מהתרגשות.
בטיסה הייתי מאוד עייפה אז די ניסיתי לישון ונרדמתי
. אחרי בסביבות 10 דקות שאני ישנה ילדה מהקבוצה (שירה) מעירה אותי ומתיישבת עליי כי "לא ישנים בטיסה לסאמר סקול!!" (תודה נשמה)
.
אחרי זה כבר לא ישנתי ורק התחרפנתי כי לא היה לי מה לעשות ולא הייתי מחוברת
. הגענו לשדה ונסענו לברונל. בברונל התחלנו סיור חדרים עם המדריכה הראשונה מארדמור שהכרנו, רומי המושלמת
!!
כל הסיור לא הפסיקו להציק לה עם השאלה "איפה יש סטרבאקס?". הרגו אותה מסכנה! רומי הביאה אותנו לחדרים והחלטתי שאני פשוט נרדמת עד הארוחת ערב ב18:00... נחשו מה, התעוררתי ב18:30 בהרגשה טובה בלי להסתכל על השעה. פתאום מאיה מתקשרת, "דניאל, את יודעת שהיית אמורה להיות בחדר אוכל לפני חצי שעה?" אופס.
רצתי לחדר אוכל ואכלנו את האוכל המגעיל הראשון שלנו!
עבר זמן והתחלתי להכיר חברות. הכרתי גם עוד מדריכים מושלמים מארדמור - אנגוס, סב, אלישה, גרג ועוד... כאלה מושיייםם!
הפעילויות היו מדהימות, שיחקנו מלא דוג'בול (מחניים בגרסה אמריקאית) ולא יכולתי שלא להתמכר למשחק הזה. טוב טוב עבר זמן פעילויות עניינים והנה הגענו לשיעורים! מיינד בלואון שמו אותי בקבוצה אחת מתחת להכי גבוהה - אקומפליש! התאהבתי במורות. אני פשוט הייתי בשוק מהמורות, איך אפשר גם להיות כל כך מושלמת וגם להיות מורה באותו הזמן. פשוט מה. ויקי ובקי, או בקיצור ביקי!
גם אין על הילדים שהיו איתי בקבוצה, רותם, נטע, עדי, נועה ומהאיטלקים ברברה, גלוריה וויטוריה, אתם אהבות חיי, אוהבת אתכם מעומק ליבי
! השיעורים היו מדהימים, למדתי המון.
היה את הטיולים גם, שמאוד נהננו אבל זה היה מאוד תלוי במדריך מארדמור שיצא איתנו. היה הכי הכי כיף כשאנגוס וסב יצאו איתנו כי הם הכי עשו צחוקים וכיף והשאר היו ממש רציניים והיה קשה לתקשר
.. השיא היה כשנסענו לטרופ' פארק. מי שיצאו איתנו היו ויקי ובקי כי הן רצו.
זכיתי שם בברווזון חמוד קטן! כשיצאנו, האוטובוס איחר בשעה.
אז בקי החליטה ללמד אותנו מה לעשות כשנאבדים. ניגשים לשוטר ומראים לו את הלניארד ואומרים "Excuse me, I'm lost. Can you please call this number?"
ואז היא אמרה לנו, כשאתן רואות מישהו שמוצא חן בעינכן זה כזה: "Excuse me, I'm lost. Can you please call MY NUMBER?".
קרעה אותנו מצחוק ולא הפסקנו להגיד את זה כל הטיול! הגענו לימי השופינגגגג ובזבזתי את כללל הכסף שלי עד הפאונד האחרון והרבה מאוד מזה בפריימרק
.
היינו גם באולפני הארי פוטר וקניתי שרביט של הרמיוני
! אני מאוהבתתת! בקיצור נחשו מה, הגענו לכמה ימים האחרונים והתחיל להשבר לי הלב!
כי נגמרו השיעורים והכל ואז הגענו לקבלת תעודות בסופו של דבר שהייתה 3 ימים לפני הסוף.
אחרי הקבלת תעודות עשינו תמונות עם המדריכים והתחלתי לבכות כי המדריך האהוב עליי עוזב
.
אנגוס עזב ישר אחרי הקבלת תעודות והיה הרבה בכי. אמרנו לאנגוס ביי בבכי וישר הלכנו לדיסקו ובקושי זזתי כי כאב לי הלב ולא הפסקתי לבכות.
זה הרגע הזה שהסתכלתי אחורה וחשבתי על כל מה שעברנו
. הגענו בסופו של דבר ליום האחרון.
החזרנו לרומי את המפתחות ועל הבוקר יצאנו עם המזוודות לכיוון היציאה. ופה הגיע עוד רגע שבירה
. רצנו למשרד וחיבקנו בטירוף את ויקי ובקי, בכינו וביקשנו לשמוע מהן את המשפטים המפורסמים שלהן בפעם האחרונה!
יצאנו חזרה ובכינו על רומי והאנה ולא הפסקנו לחבק אותן ולבכות. נגמר. נסענו עם סב לשופינג אחרון בווסטפילד - ואין לי כסףףףף!
אבל נהנתי בכל זאת! ומשם נסענו ישר לשדה ולטיסה הביתה.
בטיסה לא הפסקנו לבכות אבל אז נרדמנו וישננו לכל האורך... הגענו לארץ, חיבקנו את כולם, ועכשיו באמת נגמר. הולכים עם ההורים לאוטו ובוכים גם שם. זהו.
אני לגמריי הייתי שמחה לעשות את זה שוב! תודה לארדמור ולקמפוס על הכל, נתתם לי חוויה שלא תישכח לכל החיים.
נ.ב.: אני בוכה גם בזמן שאני כותבת.
