אוקי, אז קוראים לי נגה בירן אני בת 15 ואני מצורן (מי שלא מכיר זה ליד נתניה).
אז השנה החלטיתי ללכת עם חברה מהיישוב שלי לדבר הזה שנקרא "סאמר סקול".
אנחנו לא החברות הכי טובות ביום יום אך בזכות זה שהלכנו ביחד לסאמר סקול התחברנו והכרנו אחת את השנייה, לא הייתי עצובה שאני הולכת איתה לדבר הזה, זה אפילו שימח אותי, שאני אתחבר לעוד מישהי מהיישוב שלי, לא תמיד צריך ללכת לדבר כזה עם החברה הכי טובה, יש כאלה שחושבים שאי אפשר לא להסתדר שבועיים עם מישהו שהוא לא החבר הכי טוב, אבל אנחנו הסתדרנו באמת מעולה ביחד, היינו שם תמיד אחת בשביל השנייה.
אז כבר בחודש מרץ נרשמנו והתרגשנו מאוד, חיכינו שהרגע הזה יגיע, שנטוס שתינו ביחד לאנגליה, בלי הורים, עם חברים שמכירים שם ועם מדריכים.
אז לפני שטסים וכל ההתרגשות בשיאה יש מפגש של כולם, שמכירים את המדריכים ואת הילדים שטסים איתם ומסבירים על מה שעושים במהלך השבועיים האלה,
שקיבלתי את ההודעה על המפגש ממש התרגשתי וחיכיתי לו.
כאשר התאריך התקרב התברר שאני לא יכולה ללכת למפגש ולהכיר את כולם והייתי עצובה מאוד, הייתי בטוחה שכולם יתחברו ויכירו את כולם ושיגיע יום הטיסה אני ארגיש לא קשורה אך זה בכלל לא היה כך.
הגיע יום הטיסה, היום הגדול שאליו כל כך חיכיתי, נפרדתי מחברותי ונסעתי יחד עם הורי לשדה התעופה.
הגענו ואני וחברתי ממש התרגשנו, לקחנו ביחד את מדבקות השם, את הסרט למזוודה ואת הסרט ששמים על הצוואר עם מספרי החירום. הצטלמנו מספר תמונות ונפרדנו מההורים.
במהלך הבדיקות הבטחוניות אני והיא התחלנו לקשר שמות לפרצופים על פי תמונת הפרופיל של אותם ילדים בווצאפ.
לאחר שעברנו את כל הבדיקות ולאחר שקנינו מספר שוקולדים בדיוטי פרי (איך אפשר בלי) עלינו על המטוס בדרכינו לברייטון שבאנגליה.
כאשר נחתנו ואספנו את המזוודות התחלנו לדבר עם ילדים וילדות שאיתנו בקבוצה, שאלנו את שמם אך לא על ההתחלה זכרנו את כל השמות, בכל זאת, היינו 32 ילדים מישראל.
הגענו לקולג', דבר ראשון שאני זוכרת שקרה כאשר הגענו זה שהתפארתי מהיופי של המקום הזה, הכל ירוק ומטופח, מקום באמת מדהים.
התחלקנו לחדרים וישר שקיבלנו אותם מיקמנו את המזוודות והתיקים בחדרים. מקום המגורים היה ממש נוח ויפה, בקומת קרקע היה סלון כזה שיכולנו לשבת שם כל הבנות מהקבוצה וגם החדרים היו ממש יפים ונוחים.
בימים הראשונים התחלנו להכיר את הילדים וללמוד את השמות אחד של השני, בימים הראשונים היו מקרים שדיברנו עם חברים מהקבוצה ולא זכרנו את שמותם אך לאחר ימים ספורים (לי אישית לקח כשלושה ימים) זכרנו את השמות של כולם
!!
הרבה אנשים חושבים שבאים לסאמר סקול רק בשביל ללמוד אנגלית, ושבמהלך כל היום רק לומדים ושלא נהנים ושרק סובלים, אז אני רוצה לספר לכם שאתם טועים, נכון, לומדים אנגלית אבל לא כל היום, במהלך שאר היום יש פעילויות שהצוות של המקום מארגן, יש טיולים ואפילו בשבת וראשון יש חופש מהלימודים (הולכים לפי אנגליה בימי חופש, בכל זאת, אנחנו באנגליה).
הנה מספר פעילויות לדוגמה: ערב בנים-בנות, מופע כשרונות, סרטים, ריקוד, כדורגל, טניס, מסיבת דיסקו ועוד...
במהלך השבועיים המטורפים האלה הספקנו להיות פעמיים בלונדון ושם היינו במאדאם טוסו, במחזמר (אנחנו היינו באלאדין, מחזמר מדהים!!),
ב LONDON EYE, לראות את הביג בן כמובן, קצת קניות (תכלס, איך אפשר שלא) ושייט בנהר התמזה.
כל הדברים האלה הספקנו בפעמיים שהיינו בלונדון, בנוסף לכל הדברים האלו היינו בפארק שעשועים (היה נדיר! באמת), טיילנו בברייטון, היינו בSEA LIFE וכמובן איך אפשר בלי קניות גם בברייטון 
. במהלך ימי הקניות התפנקנו לנו והתיישבנו במסעדה או מקדונלדס או סתם בבית קפה ושתינו איזה משקה חם/קר (תלוי במזג אוויר בחוץ כי הוא משתנה כל יום ויום).
אז עכשיו אני אספר לכם על החוויה בכיתות הלימוד. בתחילת השבועיים עושים מבחן רמה, הוא לא מלחיץ, זה רק בשביל שיבדקו את הרמה של כל אחד ואחת. מחלקים לכיתות ובכל כיתה יש מספר ישראלים ועוד ילדים משאר העולם.
זה לא כיתות עכשיו כמו בישראל, של 30 ילד בכיתה, זה כיתות קטנות, כ-15 תלמידים בכל כיתה. יש שני שיעורים ביום, כל שיעור שעה וחצי. בשעה וחצי הראשונות לומדים (הכל נעשה בהמון כיף, לא כמו בבית ספר). לאחר מכן יש חצי שעה הפסקה ואז בשעה וחצי שלאחר מכן עובדים על פרוייקט, בין 2-5 ילדים וביום חמישי מציגים את הפרוייקט הזה מול כל הכיתות.
אני לפני שהצגתי נלחצתי מאוד אך ראיתי שכולם מציגים ואז לאחר שהצגתי הייתי שמחה שהצלחתי להתמודד ולדבר מול כולם באנגלית. לנו שני הפרוייקטים היו DREAM SCHOOL ולהמציא משחק ספורט.
לאחר השבועיים עושים מבחן סיום, כדי לבדוק אם השתפרת ולאחר המבחן מקבלים תעודה מול כל הילדים, בתעודה רשום את הציון של שני המבחנים ואת רמת ההשתתפות והמעורבות בכיתה.
לאחר שעברנו את השבועיים המדהימים האלה צריך לחזור הביתה, אי אפשר להישאר שם לנצח (מבאס)... עזבנו את הקולג' ונסענו לשדה התעופה, משם עלינו על מטוס לישראל.
לאחר שנחתנו היינו צריכים בהרבה כאב להיפרד מהחברים מישראל שהכרנו, יש ילדים שבכו (אני מביניהם), וכמובן היינו גם צריכים להיפרד משני המדריכים המדהימים שהיו לנו, צורי וגילי שהיו שם תמיד בשבילנו שהיינו צריכים במהלך השבועיים האלה ולאחר כל הפרידות פגשנו את המשפחות.
אני יכולה לספר לכם כחוויה האישית שלי שהשבועיים האלה היו השבועיים הכי מדהימים בחיים שלי עד עכשיו!! הם עברו מהר לצערי כי נהניתי מכל שנייה וזאת באמת חוויה שאי אפשר לתאר במילים, רק מי שהיה שם ושיהיה שם יכול להבין איך זה באמת, לחוות משהו מדהים ולהכיר חברים פשוט מכל העולם, חברים לחיים.
