דניאל

שלום ,

אני דניאל זכריה בת 14 וחצי, מקרית אונו. 

יצאתי בשנת 2015 לשבועיים לסאמרסקול בלונדון באוניברסיטת ברונל. 
 

רציתי לספר לכם איזה חוויה מדהימה ומשמעותית עברתי! 
 

זה התחיל מלספור לאחור 200 ימים עד לסאמרסקול ולחכות בקוצר רוח.. ככל שהתקרב הזמן ככה יותר התרגשתי, שמחתי ואפשר לאמר שקצת חששתי. 
 

את ההתרגשות והשמחה אני חושבת שתבינו למה, אבל החששות כמו שייש לכל בן אדם של שאלות שעולות לראש ״אם אני אתגעגע״ ״אם לא יהיה לי כייף״ ״אם אני לא אתחבר לאף אחד״ ״אם אני ארצה הביתה״ וה"אם" הגדול שהיה לי זה ״אם אני אתבייש לדבר באנגלית ורק אשתוק״ אז זהו שעכשיו ממבט לאחור כל החששות האלה הם סתמיות. 
 

אני ילדה ביישנית, רגישה, סגורה אבל בכל זאת מלאת חיים. 

כשהגענו ללונדון בהתחלה התביישתי כמו כל אחד רגיל אבל אם הזמן נפתחתי להכיר אנשים חדשים ובעיקר לדבר הרבה. 
 

אני יכולה להגיד לכם שאני מילדה שמבקשת מאמא להגיד למלצר באנגלית שיביא קטשופ בבקשה לילדה שרק בסאמרסקול רצתה לדבר הרבה גם אם זה היה עם הרבה טעויות זה בכלל לא משנה. 
 

ביום הראשון זה היה יום הסתגלות והיכרות עם המקום והחברים גם מישראל וגם ממקומות שונים. 
 

הגענו לחדר, שלדעתי החדר היה מצויין?? 

למרות שלפני שהגענו לסמרסקול שאמרו לי שלכל אחד יש חדר לבד קצת פחדתי. ״מה אני אהיה לבד בחדר? אשן לבד? אם יהיה לי קשה בלילה לבד?״ ועוד אלף ואחת שאלות. אבל אני יכולה להגיד לכם ללא ספק שחדר לבד זה בין הדברים הטובים בטיול שכזה. 
 

שבועיים שהיינו ביחד תקועים בתחת אחד של השניה (סליחה על הביטוי..) כל אחד מאיתנו היה צריך את השקט שלו קצת בחדר אם זה להתקלח בנחת, או לישון לבד בשקט, או את הפרטיות שלו. 
 

ברוב הימים (כמעט בכולם) יצאנו לטייל כמו ב London Eye,  Mamma Mia, הטירה והארמון של המלכה, התמזה, Thorpe Park, oxford, London, big ben ועוד הרבה מקומות בלונדון ובסביבה. 

הימים היו בנויים שבבוקר היה ארוחת בוקר כל אחד קם בשעה שהוא רוצה לפי זמן ההתארגנות שלו כדיי שיספיק לארוחת בוקר. 
 

אחר כך, היה לימודים של שעה וחצי שיעור עם חוברת, הפסקה חצי שעה (ברוב הזמן בילינו בסופר...) ואחרי עוד שעה וחצי של פרוייקט, שזה בעצם הצד היצירתי יותר. היינו מכינים קומיקסים, מחזות, ממציאים מדינות ועוד.. בשיעור האחרון נבחרה קבוצה מכל כיתה שתציג את הפרוייקט שלה לשאר הכיתות. הכיתות היו מחולקות לפי רמות. ביום הראשון היה מבחן בו הוא קובע את הרמה של כל תלמיד, במידה והרמה ששבצו את התלמיד לא מתאימה לו ישנה אפשרות לעבור כיתה. הרמה הכי גבוהה היא 6 והנמוכה היא 1.  למשל, אותי שיבצו ברמה 2 והרגשתי שזה קל לי מדיי ולא מאתגר אותי. אז השתתפתי והוכחתי למורה שזה פשוט לי מדיי והיא העבירה אותי מרמה 2 לרמה 5. 

אחרי הלימודים היינו הולכים לטייל. לפעמים היינו אוכלים צהריים בקמפוס ואז מטיילים וברוב הפעמים קבלנו ארוחות ארוזות שכוללות סנדוויף פרי וקינוח טעים (ככל שאפשר...) 
 

הטיולים היו כוללים הליכה וטיול במקום עצמו עם הסבר מהמדריכים ולאחר מכן המדריכים היו מקציבים לנו זמן חופשי במקום המסויים לשופינג, מסעדות או סתם לנוח 
 

אחרי כל הטיולים היינו חוזרים לקמפוס ובדרך כלל היה לנו שעה חופשית שאפשר סתם לנוח בחדר או להיות עם החברים. 
 

בשעה שבע היה לנו ארוחת ערב וכמו תמיד הישראלים דאגו לעשות הרבה רעש לכל מקום שאנחנו מגיעים 
 

ברוב הארוחות היינו מחברים את כל השולחנות (כמובן עושים בלאגן בחדר אוכל) לשולחן אחד גדול שהיה מספיק לכולם! 
 

שסיימנו לאכול היה לנו activity.  

בכל יום הפעילות השתנתה ותמיד היו שתי אופציות שכל אחד מחליט מה הוא מעדיף. 

הפעילויות היו משולבות עם כל הילדים מהסאמרסקול מה שגרם לנו מאוד להתחבר איתם ואפילו להשאר איתם אחרי הפעילות ולדבר ולהכיר אחד את השני עוד!

וכמובן שבימי שישי דאגנו לעשות קידוש כמו שצריך!
כמו שאתם יודעים אנחנו הישראלים אוהבים לעשות שמח, ביום שישי חילקנו פתקים של הזמנות לקידוש כדיי להראות לילדים האחרים שמדתות שונות מה זה קידוש אצל היהודים! המנהל דאג לנו ליין (או יותר נכון מיץ ענבים..) וללחם! שרנו שירים והדלקנו נרות!

וזה הוא פחות או יותר הלוז שהיה לנו בכל יום ויום. אם כמה שזה נשמע קיטשי ובנאלי להגיד, אבל השבועיים האלה לא עברו מהר אלא הם פשוט טסו? 
 

בשבועיים האלה למדתי להכיר על עצמי מלא! להכיר צדדים שבי שאפילו לא חשבתי שייש בי! אלא השבועיים המשמעותיים ביותר שהיו לי בחיים! 
 

וכמובן בסוף, איך אפשר לסיים לכתוב את הסיפור שלי בלי להזכיר את שתי האחיות הגדולות שלי ״הדס״ ו ״ספיר״ והאמא האוהבת ״נועם״! 

הדס וספיר, המדריכות הכי טובות שיכלתי לבקש! אתן שתי בנות פשוט מדהימות ומיוחדות! נקשרתי אליכן כל כך שאי אפשר לתאר את זה במילים! שתי בנות חכמות, יפות ללא ספק, עדינות, אוהבות וכמובן אכפתיות! אתן הענקתן ל 28 ילדים את השבועיים הכי מדהימים שהיו להם בחיים! ועל זה אתן רק צריכות להתגאות! 
 

ואיך אפשר לשכוח את אמא נועם? 

מהרגע הראשון שהיא מנופפת לנו בשלום בשדה שהגענו ללונדון, עד לבכות שהיא עוזבת אותנו באמצע  

נועם היא ה-מנהלת וה-אמא ?? 

נועם את היית בשבילי כמו אמא! תמיד דאגת לי, שאלת וכמובן התעניינת! 
 

היה לך כל כך אכפת מהקבוצה שלנו שאין לתאר אפילו! באת איתנו לטיולים, רקדת איתנו במסיבות, ועשית איתנו קניות בפרי טיים 

וכמובן תודה להורים שלי! שבאמת אין לכם מושג כמה אני מעריכה אתכם! מעריכה אתכם מזה שבכלל אפשרתם לצאת לי לחויה שכזאת גם מבחינה כספית וגם נפשית ועד לכך שכל יום דאגתם להתקשר ולשאול לשלומי! אני אוהבת אתכם המון !

ולבסוף רק רציתי להגיד שהסיפור הזה אפילו לא קרוב להיות באמת ״הסיפור״ שלי לסאמרסקול 2015, כי אי אפשר אפילו לתאר את זה במילים! 
 

אז תודה לכל צוות קמפוס וארדמור ושנתן את הצוות הכי טוב שהוא יכול בשביל הילדים! 
 

?????????