אז... סאמר סקול ...
שתי מילים.
טו-אוב !
אז ככה, הכל התחיל לפני שנה, כשאחותה של חברותיי חזרה מ- סאמר סקול בשיפלייק.
כמו כל אחד שחוזר מטיול גם היא ללא יוצא דופן החלה לספר לנו על חוויותיה בסאמר סקול, עם החברות, ההשקמות ושאר ירקות.
אפשר להגיד שהמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה "שבועיים ללא הורים !" . מה יותר כיף מזה ?
עמלתי קשות במשך השנה בכדי לשכנע את הוריי לאשר לי לצאת ל- סאמר סקול |NOT|.
למען האמת פשוט ביקשתי והם אישרו. [וכנראה שהיו להם סיבות משלהם, משום שאחותי נסעה יומיים אחריי לארה"ב, וההוצאות..? בשמיים.]
שבוע לפני מועד הטיסה המתוכנן כבר התחלתי לשמוע את הצקותיה החוזרות ונשנות של אמא לסדר את המזוודה. [מיותר לציין כי לא עשיתי זאת.]
יומיים לפני הטיסה, בת דודה שלי באה לישון אצלי, ונחשו מה? המזוודה עדיין לא הייתה מוכנה !
ככה מצאתי את עצמי יום לפני שופכת את כל תכולת הארון על המיטה, מתחילה לשלוף בגדים שנראו שימושיים למזג האוויר ההפכפך של אנגליה.
בשש בבוקר כבר התייצבנו בשדה התעופה, בניגוד לכל בן אדם נורמלי שרק הולך לישון בשעה הזו בחופש. ההתרגשות הייתה בשיאה. וכמובן היו גם חששות.
הבנות שנסעתי איתן קטנות ממני בשנתיים ככה שהן לא יכלו להיכנס לקבוצה הגדולה יותר [קבוצת הגיל שלי.] בלית ברירה נכנסתי לקבוצה של 14-16.
החשש העיקרי שתקף אותי היה שאני אהיה גדולה מדי ולא אצליח להתחבר עם אף אחת.
אז נפרדנו מההורים בנשיקות וחיבוקים ובהבטחות שנתגעגע [כן בטח].
עלינו על המטוס בשעה עשר בבוקר [העולם עדיין ישן] וזמן מה לאחר מכן המראנו.
הטיסה נמשכה כחמש שעות. חמש שעות מייגעות להפליא. ליידי בטיסה היה מקום פנוי אחד שאותו תפס ילד חופר [בלשון המעטה] למדי.
כדרכם של הילדים החופרים [מאחלת לכם לא להיתקל בכאלה במקום כמו מטוס, שהמקום היחידי שאפשר לברוח אליו זה השירותים הלא-כל-כך ידידותיים] הוא פשוט חפר וחפר וחפר וחפר [בערך כמו שאני עושה לכם פה.]
הגענו לשיפלייק, צימר רחב ידיים שיכול להכיל את כמות האנשים המכובדת שהגיעה.
שלושת הימים הראשונים היו בפירוש שוק. (shock לא shuck). עם כל המחשבות של "יאי בלי הורים, רק חברות", זה עדיין קשה בהתחלה.
בלי מישהו שיכבס, יכין אוכל [בעצם, לזה היה חדר אוכל...] וישמש כהורה, אך לאחר מכן כבר מתרגלים ל"חיי החופש".
למישהי כמוני ההשקמות היו סיוט. לאנשים ששונאים אותי זה היה אחלה דבר. נתתי לחברות שלי חופש להתעלל בי כמה שבא להן עד שאתעורר.
אין ספק שהן ניצלו את זה היטב.
אחרי ההסתגרות של הימים הראשונים,
התחלנו להכיר יותר את המדריכים [השמעקסים בטירוף], ואת האנשים מהמדינות האחרות [ספרד, רוסיה, טורקיה, איטליה צרפת וכו′].
בשעות הבוקר התקיימו במתחם המגרשים פעילויות ותחרויות ספורט למיניהן. אחרי שהורדנו את כל הקלוריות העודפות העלנו אותן שוב בארוחת הצהריים בחדר האוכל.
אחרי הארוחת צהריים... למדנו. כן כן, לא סתם קוראים לזה סאמר סקול
הלוואי ויכולתי להגיד לכם מה היו בשיעורים. מה שאני כן יכולה לספר זה ששיפרתי את יכולות הציור שלי.
לגבי האנגלית אני יכולה לפחות להעיד שלמדתי לכתוב את שמות המדריכים ושאר הבנים החתיכים שהיו שם. באנגלית. עם לבבות.
אחרי השיעורים המרתקים ומילוי המחברות בקשקושים כאלה ואחרים, יצאנו כולנו לארוחת הערב. לרוב אחרי ארוחת הערב ניתנה לנו שעה חופשית אותה ניצלנו בהתארגנות לקראת הפעילות הבאה או שינה מרעננת בלובי.
בימי שישי נערך דיסקו באולם אירועים מאולתר. השירים שנשמעו ברקע היו ישנים וחדשים כאחד. מה שנקרא, MTV ו MTV classic.
בגלל שהתקמצנו על שיעורי ריקוד, נאלצנו להרכיב כוריאוגרפיה בעצמנו. כזאת שהסתכמה ב"ידיים למעלה, ידיים למטה סיבוב הופה!" .
אחרי כשבוע נאלצנו [בשמחה] לפרוש מפעילויות הספורט בבוקר. אחרי הכל, אנחנו לא ספורטאיות מצטיינות שמתעמלות כל בוקר! [לא, סתם. זה רק תירוץ.]
במקום ה"תענוג" שבלהזיע על הבוקר, הלכנו לבקר קצת ב"סטודיו ציור".
זוכרים את הציורים במחברות? עכשיו הם עברו לבריסטולים צבעוניים ומקושטים שמתנוססים על הקירות. חופש הביטוי והיצירה אכן ניתן פה.
גם חופש ההטרדה. [כתבנו את שמו של המדריך בגדול ובצבעוני, בתוספות השמות שלנו בצד והכרחנו אותו להצטלם עם זה. מוחעחעחעחעחע
].
בסוף השבוע הראשון נאלצנו להיפרד לשלום מהספרדים. הפרידה הייתה קשה מאוד ולוותה בדמעות של הבנות לאור העובדה שהחתיכים עזבו.
במקום הספרדים הגיעו 94 (!) סינים.
את השבוע השני העברנו כמו את הראשון רק בלי הספורט על הבוקר, כמו שכבר ציינתי קודם.
בדיסקו האחרון שלנו רקדנו את הריקודים שהמצאנו בטירוף, מלמדים את הסינים ובכך פותחים מסורת [בתקווה שהם ילמדו את הבאים אחרינו וכן הלאה.]
לכל מי שאחרי החפירה הזאת עדיין חיי בספקות האם לנסוע או לא. צאו מזה. זה הדבר הכי כיף שעשיתי.
החוויה של הכרת האנשים השונים, הבילוי איתם 24/14 והפעילויות המיוחדות.
יכול להיות ששכחתי לציין. המקומות בהם ביקרנו:
- מוזיאון השעווה של מדאם טוסו
- ארמון המלכה
- thrope park
- לונדון
והכי חשוב! השופינג באוקספורד.
הגענו לשדה תעופה בידיעה שזהו. נגמר. עכשיו נפרדים מכולם. [ופוגשים אותם שוב שבוע אחרי זה במפגש איחוד].
עלינו על המטוס [עם עדי אשכנזי!] וחזרנו לארץ.
בשדה התעופה בן גוריון קיבלו את פנינו המשפחה עם בלונים.
Home Sweet Home
The End.
מקווה שנהניתם לקרוא עד כמה נהניתי ומצפה לשמוע את סיפורכם כשתחזרו.
