אמילי

בריטניה היא החלום שלי מאז כיתה ה´,

כשנסעתי בפעם הראשונה ללונדון. בחופש הגדול של כיתה ו´ זה התחזק מאוד, וכיום אפשר לקרוא לי אפילו אובססיבית (תוכלו לוודא עם חברים שלי מהסאמר סקול ומישראל ואני בטוחה שכל התשובות יהיו דומות).

אז כששמעתי בפעם הראשונה על סאמר סקול באנגליה, כמובן שלבי קיפצץ לו וידעתי שאני חייבת לנסוע לשם.
אך ידעתי, בנוסף לכך, שאצטרך לשקוד ימים ולילות בנסיונות חוזרים ונשנים לשכנע את אבא שלי לרשום אותי לשם, ושאלתי את עצמי: האם אני באמת מוכנה לכך?
האם אני מוכנה להשקיע כ"כ הרבה על מנת לנסוע?
החלטתי שמי שלא מנסה מפסיד, נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לדבר עם אבא שלי. ולא טעיתי – לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו (הייתי אפילו צריכה להוכיח לו שזה יעלה פחות מטיול מסביב לבריטניה!), אך לבסוף ההשקעה השתלמה והוא הסכים באפסות כוחות לרשום אותי לסאמר סקול. חקרנו באינטרנט והגענו לקמפוס לימודים, ולמרכז "ריקמנסוורת´" שנשמע לנו הטוב ביותר לגילי (סיימתי כיתה ז´).

נרשמתי ומה שנותר לי לעשות היה רק לחכות. בפגישה שהייתה לפני הסאמר סקול, יצא לי להכיר את המדריכות וכמה מהילדים שנסעו איתי, מה שגרם לי לפתח ציפייה גדולה יותר ממה שכבר הייתה לי (מה שהיה קשה מאוד, תאמינו לי).

כשסוף סוף הגיע ליל ה-12 ביולי, לא באמת חשבתם שאני אלך לישון, נכון?!
כל הלילה התהפכתי במיטה, עד שצלצול השעון המעורר העיר אותי מספק-חלום ספק-"נו-מתי-השעון-המעורר-הזה-יעיר-אותי-כבר?!".
התארגנתי במהירות, ועם מצב רוח מרומם במיוחד – ועם שק תיאורטי מלא בחששות, נכנסתי לאוטו של אבי ונסענו אל שדה התעופה בן-גוריון, עם מזוודה שארזנו ביום שלפני. שם פגשנו את המדריכות וכמה מהילדים שוב, וציפינו לשעה המדוייקת שקבענו על מנת להפרד בדמעה (כן, בטח) מההורים ולטופף אל כיוון ביקורת-הדרכונים ומסירת הכבודה.

אני זוכרת כל דקה ודקה ממה שקרה מאותו רגע, אבל אני אחסוך מכם את הפרטים השוליים, ורק אסכם שהקבוצה התחילה להתגבש והעייפות התחילה להשתלט עלינו רק כשכבר עלינו על המטוס. הפעלתי את נגן המוזיקה שלי וחלמתי על הסאמר סקול לחמש השעות הקרובות.
כשהקברניט הודיע שהגענו לאנגליה, לא הייתה שמחה וצוהלת ממני. "אנחנו באנגליה! אני לא מאמינה, אנחנו באנגליה! אלוהים, יש פה בריטים! אנגליה!!!!!!!!" ירדנו במדרגות המטוס, ואני עם חיוך שלא יורד מהפרצוף ניסיתי להקשיב לכל שיחה רנדומלית שנתקלנו בה (כדיי לשמוע מבטא בריטי!).
אספנו את הכבודה ("אני יודעת שהמזוודה שלי לא תגיע! אני אתקע פה בלי כלום! אוי ואבוי החיים שלי ייהרסו הסאמר סקול ילך פייפן המזוודה שלי לא תגיע אני יודעת!!" [דרך אגב, המזוודה שלי הייתה הראשונה להגיע, למרות כל האיומים התיאורטיים על חיי]) והלכנו אל עבר השערים שמודיעים כי נכנסנו לבריטניה ועלינו לצהול ולרון כמו ציפורי שיר!!!
ראינו ג´ינג´ים (שהם עוד אהבה שלי [הידעתם שבבריטניה יש את אחוז הג´ינג´ים הגבוה בעולם?!]) ו"סבא וסבתא אמיתיים" (סבא וסבתא בריטים עם שיער לבן, זה אידיאל הסבא-והסבתא של מיכל, חברתי מהסאמר סקול), וכמובן המון-המון בריטים שדיברו במבטא מאוד-מאוד בריטי. אחריי ציפייה ממושכת, עלינו על האוטובוס והחלנו לנסוע אל כיוון הקאונטי של הרטפורדשייר באנגליה, שם שוכן ה"רויאל מאסוניק סקול פור גירלז" שבו שהינו.

"תגידי," אמרתי לטל, חברה נוספת מהסאמר סקול, שבילתה בו גם בשנה לפני, "ביה"ס הוא כזאת טירה מההסטוריה?" "כן," היא ענתה לי, "עם אבנים אדומות וכל זה". אני צהלתי משמחה ורק חיכיתי ש-45 הדקות המסכנות יעברו כבר. כשהגענו לבסוף, כל הקבוצה הודהמה. "אנחנו באמת הולכים לשהות פה?! אנחנו הולכים לגור פה שבועיים?! אני לא מאמינה!!! זה כ"כ גדול ויפה פה!!!! ידעתי שהכל יהיה שווה את זה!". והמקום, באמת, היה ע-נ-ק-י. וכשאני אומרת ענקי, אתם לא יכולים להבין עד כמה ענקי הוא בלי להיות שם באמת.

כיוונו אותנו לחדרים, התמקמנו ויצאנו למסיבת ספורט שהמדריכים ארגנו בשבילנו, לא לפני שמסרנו את כספנו ואת הדרכון לשמירה בכספת ביה"ס (הם ידעו שהם הולכים להתעסק עם ילדים שכחנים, מפוזרים ועצלנים כמוני).

במסיבה יצא לנו להסתכל על נוף התלמידים והתלמידות מהארצות האחרות (עדיין לא לדבר איתם, היינו יותר מדיי מבוישים) ולהכיר את האופי הכללי של המדריכים.
שם הכרנו את ג´ולי, מדריכה דרום-אפריקאית (וג´ינג´ית!) שהייתה מאוד נחמדה, דיברנו איתה הרבה ואז המדריכות הישראליות קראו לנו. היה כבר עשר וחצי והיינו צריכים לחזור לחדרים – שעת כיבוי אורות! עכשיו, שלא תבינו לא נכון – כי גם אני פחדתי מזה בהתחלה – שעת כיבוי אורות זה לא באמת לכבות את האורות, זה רק איסור לצאת מהחדרים ולהיות בחדרים של חברים אחרים.
מותר לעשות מה שרוצים בחדרים, אבל לא לצאת משם. אני למשל קראתי וכתבתי,

בימים מאוחרים יותר הסתכלתי בתמונות מאותו היום ולעתים שמעתי מוזיקה (אבל בתור מישהי שלא מתעייפת בקלות והולכת לישון דיי מאוחר ביומיום, אני חייבת לומר שממש מתעייפים בסאמר סקול, כך שגם אם אתם מפחדים משעת כיבוי האורות בהתחלה אתם תבינו שזה לא כזה נורא כשתאמרו בפעם הראשונה "טוב אני אקרא כמה עמודים" ותירדמו עם הספר ביד).

למחרת היום, הטלפון שלי ביצע התאבדות ואני נותרתי בלי קשר לחלל החיצון, והאמת? נהניתי מזה כמו שלא נהניתי בחיים ממחסור בטכנולוגיה. יצאנו לטיול בעיירה ריקמנסוורת´ שבה שהינו, היה לנו ממש כיף, קנינו כל מיני שטויות וחזרנו. ואז הגיע החלק שחששתי ממנו מכל: המבחנים!!

כבר ברגע הראשון, כשנכנסנו לחדר המבחנים וקיבלנו את הדפים לידינו, התברר לי שחששתי לריק. היה מבחן קל בכתב, ולאחר מכן לקחו אותנו לשיחה עם אחד מהמורים, ששאלו אותנו שאלות שטותיות ("מהו תאריך הלידה שלך? מה השם שלך?") באנגלית.

למחרת הודיעו לנו על רמת האנגלית שלנו, שתיקח אותנו לכיתה הנכונה לנו מהבחינה שהלימודים יאתגרו אותנו אבל לא יהיו קשים מדיי.
הלימודים היו פשוט נהדרים! מעולם לא נהניתי ללמוד אנגלית כ"כ כמו בסאמר סקול! ללמוד במבטא בריטי זה שונה לחלוטין מאשר ללמוד במבטא ישראלי, תאמינו לי .

בלימודים לא התמקדנו על הדקדוק, אלא יותר על הדיבור – דיברנו ופיתחנו דיונים, שיחקנו משחקי תפקידים (כמו למשל, בית משפט ושוטרים וכו´),
שוחחנו עם תלמידים מכל העולם וגם כתבנו כל יום מה שעבר עלינו ביום האתמול. היה ממש כיף! אט-אט התחלנו להתחבר עם המדריכים ועם הילדים מכל העולם (איטליה, פורטוגל, תורכיה, קזחסטן...) ואני יכולה לומר היום, בדיעבד – שהרחבתי את כמות החברים שלי בהרבה! מי שבא לסאמר סקול ללמוד אנגלית וזהו ימצא את זה כשגיאה –

הסאמר סקול הוא לא רק למידת אנגלית: הוא פעילות חברתית! לדבר עם חברים מסביב לעולם, להכיר מנהגים שונים ובכלל לצחוק יחד, ובאנגלית. גם כאלה שסבירים לחלוטין באנגלית יסתדרו שם. לא רק שלמדנו אנגלית, התחברנו עם אנשים שונים ועשינו כיף – יצאנו לסיורים. היינו בווינדזור קאסל, בלידס קאסל, בבאקינגהם פאלאס, במאדאם טוסו, במוזיאון ההסטוריה ועוד ועוד ועוד.

אם תהיתם, בערבים – לא הייתה לנו דקה של שקט! ערבי קריוקי, דיסקו, ערב כשרונות צעירים וכד´ מילאו לנו את שעות החשיכה הקלות, ואם לא רצינו להשתתף באותו היום – יכולנו ללכת לשעה במחשב ולשלוח אימיילים למשפחה ולחברים, להכנס לאתרים האהובים עלינו ואפילו להתחבר למסנג´ר ולהשוויץ בכך שאנחנו בסאמר סקול באנגליה וחברינו לא!

באחרי הצהריים שלא היו לנו בהם סיורים, היו פעילויות כגון צביעת חולצות, כדורגל, רוגבי, טניס ועוד, וגם יכולנו ללכת ולשחק באחד משולחנות הביליארד שהיו מפוזרים בין המעונות, או לנגן באחד מהפסנתרים הרבים. כשמגיע יום החזרה לארץ – כולם עצובים ובוכיים. כולם נפרדים בחיבוקים, מחליפים כתובות אימייל ומסנג´ר ועולים כל אחד אל הטיסה חזרה לארצו. כשנפגשים עם ההורים, והם שואלים "נו, אז איך היה?",

לא יודעים אפילו מאיפה להתחיל לספר. והיום, אני יכולה לומר בוודאות שהשבועיים בריקמנסוורת´ היו השבועיים המהירים והמהנים ביותר בחיים שלי.
אם אתם מתנדנדים האם לנסוע לסאמר סקול או שלא – תפסיקו להתנדנד! זו החוויה הכי טובה שתוכלו לבקש.