ברייטון 2011
במקרה יצא לי להסתכל על סיפורים אחרים באתר, ולא יכולתי שלא לתהות למה כולם משתמשים באותה שורת פתיחה עלובה. איך אפשר בכלל לתאר את החוויה המדהימה הזאת? או אין לי מושג מאיפה להתחיל לספר על הסאמר סקול. לי זה יותר מברור מאיפה מתחילים, או איך מתארים; מהיום הראשון כמובן.
ובכן, היום הראשון בהחלט לא קל. מלא רגשות ותחושות, ואתה לא בדיוק בטוח מה הולך לקרות. מלאים בשאלות וציפיות לגבי השבועיים הקרובים, קבוצה של עשרים ומשהו ילדים, עולים על מטוס ולא מצליחים למצוא מקום לשבת.
לידעתכם, בסוף הצלחנו. אבל זה לא היה קל.
בדיוק כמו שאמרו לנו, שלושת הימים הראשונים לא היו מזהירים במיוחד. לכל אחד תלונה משלו, או אפילו כמה במקרה של רובינו. האוכל ממש לא טעים, אני בכיתה שלא מתאימה לרמה שלי, החדר שלי קטן וזה רק ההתחלה של רשימה שלא נגמרת של תלונות, בעיות, בקשות וסתם דברים שבאמת לא משנים בסופו של דבר.
אבל ברגע שהגיע היום הרביעי, כאילו בדרך פלא, הכל מסתדר. אתה כבר מכיר את הקבוצה הישראלית די טוב, וגם את הכיתה והקמפוס. פתאום האוכל, עד כמה נורא ודוחה שהוא, נראה.. כמעט ואכיל. וגם יש זמן לשופינג. וזה בהחלט בונוס גדול.
טיולים, פעיליות, לימודים, ואין סוף של דברים שממלאים לך את היום ומותרים בפניך חיוך ענק. אי אפשר להתחרט יותר שאנחנו כאן. זה פשוט כיף.
הזמן עובר מהר, מהר מדי, ואנחנו מוצאים את עצמנו ביום שישי. עושים בקבלת שבת. באנגליה. ועד כמה מוזר שזה, אנחנו מבינים שלא נשאר עוד יותר מדי זמן כאן. בקושי שבוע.
ואז הסופ"ש, שמתגלה, לפחות לטעמי, כהחלק הכי כיפי. טיולים. בין אם זה ללונדון, או לאוקספורד, או סתם לטירה שמשום מה אף אחד לא זוכר איך קוראים לה. זה פשוט כיף.
השבוע השני מתחיל, והשגרה קצת משתנה, אבל לא ממש אכפת. אנחנו נהנים. גם הפיעליות בבוקר והלימודים בצוהריים.
הימים עוברים ואז אתה מגלה שבלי ששמת לב כבר מגיע יום שישי. שוב. ועוד יומיים עוזבים. אתה נתקף התקף משונה של חיבה לכל המקום, ומרגיש צורך בלתי נשלט לדבר עם כולם ולבלות איתם את הימים האחרונים.
ביום שבת, אחרי הטיול הנהדר ללונדון, אתה מוצא את עצמך בערב מוקף חברים מארצות אחרות, ואתה תוהה איך זה יהיה להיפרד מחר.
הלילה עובר, ואז הבוקר מגיע, וחוץ מאיתנו הישראלים, כולם ישנים. לנו יש טיול. הטיול מסתיימם, ואנחנו מוצאים את עצמנו לבד במקפוס ל\מלבד הטורקים וילדים חדשים.
ואז באמת נפרדים, מהמדירכים המקסימים והחתיכים והמושלמים שאנחנו נהנים איתם כל כך. מהטורקים, שלחלק מאיתנו היה יותר קשה מאחרים להגיד שלום. ואנחנו צופים בקבוצות חדשות נכנסות לקמפוס, תופסות את המקום שהיה שלנו לשבועיים מדהימים.
והנה לכם, אני חושבת שהצלחתי פחות או יותר לספר את החוויה הזאת, בלי לכתוב יותר מדי, או להיות נדושה יותר מדי.
אני די בטוחה שהצלחתי לתאר את החוויה, וידעתי בדיוק מאיפה להתחיל לספר, ואיפה לעצור.
חוץ מיזה, אני הכרתי חברים מדהימים. גם מיבשות אחרות, וגם מישראל. בעיקר מישראל. ואני דואגת לשמור על קשר. עם כולם.
אז זהו, זה הסאמר סקול בתקציר מתוקצר של ממש.
מקווה לנצח בתחרות ולזכות במפגש לקבוצה המדהימה שלי. וגם אם לא, אני מקווה שהצחלתי לגרום לילדים לרצות ללכת לסאמר סקול. כי באמת הלימודים ממש לא נוראיים, וזה באמת עוזר.
אוהבת המון,
דני(אל) :).
