השנה נסעתי לסאמר סקול בברונל,
זה היה הסאמר סקול הראשון שלי בכל החיים.
לפני שאני מתחיל אני חייב לציין שהגעתי עם 2 חברים שאני מכיר מהארץ בנוסף לחברים לחיים שהכרתי שם.
שבועיים לפני הטיסה נפגשתי עם הקבוצה החדשה, כבר אז ידעתי שאני אתחבר לילדים שם. הגענו ליום הטיסה ונפגשתי שנית עם החברים החדשים, ושם כבר התחלתי לדבר איתם יותר ולהכיר אותם יותר. עד לסוף הטיסה כבר התחברתי לרוב הילדים בקבוצה ברמה מאוד גבוהה.
במהלך החופשה הכרתי אנשים מרחבי העולם, הצטלמתי, צחקתי, סיפרתי בדיחות, טעמתי חטיפים, למדתי, טיילתי ברחבי לונדון, ראיתי הצגה, צפיתי במופעי רחוב, תרמתי להומלסים, עשיתי סקירת מסעדות ועוד הרבה דברים שכמעט ולא נתפס שאפשר להספיק בשבועיים.
היום, כשבועיים לאחר החזרה לארץ וסיום הטיול, בתור בן אדם שלא מתגעגע בכזאת קלות, אני יכול להגיד שאני מתגעגע. אני מתגעגע ליפנים עם התמונות המצחיקות, לצרפתים המשוגעים והבלאגנים שהם היו עושים במסדרונות ובחדרים, לברזילאים והריקודים במסיבות, לאיטלקים והשיחות המרתקות, לעובדים שהיו באים לבדוק האם אנחנו ישנים דקה אחרי השעה המותרת, למשחקים שהיינו משחקים במטבח, למנות המוזרות שהבנות היו מכינות במטבח שלנו, לתותחי הבקבוקים שהיינו מכינים ומפוצצים באוויר, לסטארבאקס בכמעט כל פעם שהתאפשר, לכדור סלוטייפ שניסיתי להכין, לאוסף הפקקים שלי ושל החברים הישראלים, לאימון שעשינו עם אסיף המדריך, לללכת ברחבי האוניברסיטה ולפתח שיחות עם אנשים רנדומליים, למתנפחים שהביאו לנו לקראת הסוף וקפצנו כולם ביחד.
ויש עוד הרבה אבל אני יכול להמשיך לכתוב ולכתוב עד שכבר יכריזו על הזוכה בתחרות אז אני נאלץ להפסיק. אנשים יקראו את כמות הדברים שכתבתי ולא יבינו, הם לא יבינו למה אני מתגעגע לדברים כלכך פשוטים, אבל ברגע שאתה שם, הכל משתנה. אתה מבין אחרי היום הראשון שאין לך הרבה זמן ואתה צריך לנצל כל רגע, הספירה של עוד כמה ימים הטיסה מתחלפת לעוד כמה ימים חוזרים לארץ ודי במהרה מתחילים להתפלל שהשעון ייעצר.
אני לא מעוניין לזכות בתחרות רק בשביל הפרס הכספי, למעשה אני מעוניין בפרס שאותו מגדירים כמשני אך אני חושב שהוא הפרס החשוב ביותר ״מפגש הקבוצה״. אני מאוד אשמח לאיחוד של הקבוצה מחדש, לראות את הפרצופים של כולם, לצחוק שוב מחדש אבל הפעם בישראל.
