איך מסכמים שבועיים כאלה?
השאלה זה אם בכלל רוצים לסכם, להבין שהשבועיים כבר נגמרו.
הרבה לפני יולי,נפגשתי עם אוריין חברה שלי ודיברנו על הסאמר סקול, על כמה שזה מגניב ושזה חלום כזה, אבל אמרנו לעצמנו מה הסיכוי שזה יקרה?אנחנו סתם מדברות, לא יסכימו לנו בחיים.
כמה שבועות אחרי העלתי את הנושא מול אבאואמא, בהתחלה זה היה ״מה פתאום?״ אבל לאט לאט שאבא התחיל לעשות טלפונים זה התחיל להרגיש יותר אמיתי.
בפעם הראשונה שהנושא עלה זה הרגיש כאילו זה מאוד רחוק ממני ושזה לא באמת יקרה, לקראת מאי התחלתי לעכל אתזה שאני טסה עם חברה לסאמר סקול.
ביוני כל החודש רק חשבתי על מה יהיה חודש הבא, מי הילדים, איך הם,אני אתחבר בכלל?.
ב 21.6 הגיע המפגש שלנו, הסתכלתי על כולם ואמרתי ״אין סיכוי שאני מתחברת, זה בכלל לא הסגנון שלי״.
טיפה נלחצתיכי פתאום הכל יכול להרס, הרי להתחבר עם הקבוצה זה חלק מאוד חשוב בחוויה.
כמה ימים לפני הטיסה באמת עיכלתי את זה שאני טסה והבנתי שזה מאוד קרוב, שם טיפה נלחצתי, לטוס בלי ההוריםלשבועיים, ואם לא יהיה לי כיף? זה לא לחזור הביתה וזהו.
ביום של הטיסה התרגשתי מאוד, רק חיכיתי כבר ללכת לשדהתעופה ולהגיע ללונדון, באוטו התחילה לי הבחילה מההתרגשות, זה היה מאוד קרוב.
הגענו לשדה ואני הייתי הראשונה.
אמא ואבא חיכו איתי ממש עד הרגע האחרון,
אחרי החיבוק שהם כבר הלכו, אמרתי לעצמי ״רגע אני רוצה עוד חיבוק״ ואזלרגע חשבתי אולי לא הייתי צריכה לבוא לפה, אני אתגעגע לבית שלי.
עלינו לטיסה ושם כבר התחברנו, אחרי שנחתנו בדרך לאוניברסיטה התחברנו מאוד והיה מצחיק מאוד.
עדיין לא ידעתי איך אני אתחבר עם ילדים שאין לי דברים משותפים איתם.
הגענו לאוניברסיטה וחילקו אותנו בחדרים, הייתי במסדרון עם בנות שבכלל לא ידעתי את השם שלהן, אבל זה גרם לילאהוב אותן מאוד ולהכיר אותן ואת האופי האמיתי שלהן.
התחלנו מאוד להתחבר כל הקבוצה, בטיולים, בארוחות, בשיעורים, בריבים על האוכל במטבח ועל מי מנקה, בלהכיר אחדלשני חברים שהכרנו ממדינות אחרות ובעוד כל דרך שרק תחשבו עליה.
הילדים מהמדינות האחרות היו מאוד נחמדים, מאיטליה, מצרפת ומספרד.
בשבוע השני שלנו הגיעו קבוצה של טוניסאים, בהתחלה אמרנו ״הם שונאים אותנו״,״למה שנהיה איתם בכלל?״, אני אישית מרגישה שהתחברנו אליהם הכי הרבה, דווקא בגלל המצב.
היו הרבה רגעים של אנטישמיות בעיקר מצד הספרדים וגם מהטוניסאים קצת, בין אם זה הסתכלות מוזרה, קללה או להגיד לנו פלסטין במקום ישראל.
התעלמנו כמה שיכולנו, לא רצינו שתהרס לנו החוויה רק בגלל סכסוך מדיני שלנו הילדים אין קשר אליו בכלל.
המקום הרגישלנו כבר כמו בית, היה לכולנו קשה לעזוב ועדיין קשה לרובנו לחזור הביתה, להיפרד מאידריס וקלמנטינה, מהמדריכותהמושלמות שלנו,מפליפה, מהחדר שלנו, מהחברים מהמדינות האחרות,אחד עם השני.
רובנו גרים בקצוות השונות של המדינה, מה שאומר שנראה אחד את השני לעיתים רחוקות אם בכלל.
הרגע הכי קשה זה הפרידה, גם מהמקום עצמו וגם מהחברים.
אני ממש שמחה שבאתי לפה, גם אם היו רגעים קשים תמיד היו חברים שיתמכו ויהיו לצידי, וגם ברגעים הכיפים שצחקנו עדשכבר אידריס אמר לנו שאנחנו עושים רעש באחד בלילה.
אני מקווה שני אשמור על קשר עם כל מי שהכרתי פה והכי חשוב ומה שבטוח זה שאני אזכור את כל החוויות שעברתי פה.
