היי, קוראים לי הילה אני בת 15 ויצאתי לסאמר סקול ברונל 2019.
איך אני יכולה להתחיל לסכם את החוויה המטורפת הזאת. אז ככה, נחזור להתחלה עוד לפני שיצאנו לטיול, שבוע לפני הטיסה אני לא מפסיקה לחשוב על זה, כל החששות שלי עלו.
אמרתי לעצמי מלא דברים שיכלו להיות לי כמו אם הם לא יתחברו אליי או שאני אהיה לבד, שאני לא אצליח להסתדר בכיתות ואני לא אכיר ילדים אחרים. המוח שלי לא הפסיק להתעסק במחשבות האלו וההתרגשות שהייתה בי רק גדלה.
כשעבר השבוע הזה והייתי צריכה ללכת לשדה התעופה הלחץ רק גבר, בנסיעה לשם רק חשבתי על איך אני אוכל להיפרד מהמשפחה ומהחברים שלי לשבועיים שלמים אבל ברגע שהגנו לשדה פתאום כל הלחץ שהיה לי ירד וכל החששות שהיו בי נעלמו. נפרדתי מההורים והלכתי לחברים שיוצאים איתי והפרידה הייתה הרבה יותר קלה ממה שציפיתי.
אז אחרי הדיוטיפרי וקצת שוקולדים ומתנות שקנינו ואחרי היום הארוך שעברנו, הגענו למרכז. הכרנו קצת את המנהלים והמדריכים במרכז ואז הכירו לנו את הכללים.
כשסיימנו את היום הראשון והארוך התחלקנו לחדרים ואת האמת בהתחלה חשבתי שבגלל שאנחנו בחדרים לבד אז לא נוכל להיות עם חברים אבל החדרים הם בתוך מסדרון והבנות כולן נכנסות לחדרים והרבה פעמים ישבנו בחדרים אחת של השנייה. כבר ביום הראשון החיבור עם החברים התחזק והקשר איתם נוצר הרבה יותר מהר ממה שחשבתי.
אז מה היה בשבועיים המטורפים האלו, שיעורים כייפים עם מורים מדהימים, פרוייקטים מיוחדים, פעילויות ספורט עם מדריכים מושלמים ופעילויות אחרות. תמיד היו כמה אופציות לפעילויות ככה שאם לא התחברתי לפעילות מסויימת יכלתי ללכת לפעילות אחרת. כל הפעילויות והשיעורים היו עם ילדים אחרים מכל העולם והחיבור איתם היה מטורף, בחיים לא חשבתי שאני אתחבר עם ילדים מסין, מאיטליה, מיפן ומעוד מלא מקומות בעולם.
בנוסף לכל הפעילויות המטורפות שעברנו במרכז יצאנו כמעט כל יום לאטרקציה מטורפת אחרת בלונדון.
ואיך אפשר לשכוח את המדריכים המדהימים שבאים איתנו מהארץ ונותנים יחס חם לכולם ומנסים לעזור כמה שרק הם יכולים.
אז כן נגמר הטיול וחזרנו הביתה אבל החברים שהכרתי שם נכנסו לי ללב והם לעולם לא יצאו ממנו?
החוויה הזאת הייתה מטורפת ואין ספק שאני אצא לעוד אחת. אין לי אפשרות לסכם את הכל במילים כי גם ככה חפרתי.
אבל לא תדעו באמת אם לא תנסו...
