אין לי מושג איך אפשר בכלל להתחיל לתאר חוויה כל כך מדהימה.
זאת הייתה הפעם השנייה שלי באנגליה, ובאמת שבפעם הראשונה לא יצא לי לראות מקום שמשתווה ולו בקצת לשיפלייק.
במשך כל הסאמר סקול, הרגשתי כאילו אני באמצע צילומים לאיזה סרט, זה היה מדהים לחיות במקום כזה במשך שבועיים.
כשהגענו לשיפלייק, למזלנו כבר הייתה שם קבוצה של ישראלים שהגיעו לשם שבוע קודם, והם סיפרו לנו את כל מה שרצינו לדעת. בעיקר איך האוכל, ומתי אוכלים. (בכל זאת, אנחנו ישראלים.)
היום הראשון היה קצת מבלבל, אחד מהמדריכים (הבריטים) לקח אותנו לסיור ולרגע המקום היה נראה כאילו אין לו סוף. עוד בניין ועוד אחד. קצת כאב לי הראש אחר כך.
כשקיבלנו את החדרים, קיבלתי חדר עם שירותים ומקלחת
, ובכלל החדרים היו ממש אחלה.
ביום השני הלכנו לעשות את המבחן, ואחריו כבר התחלנו להתרגל למקום וללוח הזמנים.
הפעילויות די חזרו על עצמן בכל פעם, אבל היה מגניב גם סתם לשבת באולם הספורט ולדבר עם נוער מחו"ל.
ביום השלישי קצת התחרטתי על העובדה שקיבלתי חדר עם שירותים ומקלחת כי נפל לי האייפון לאסלה. אם תשאלו את כל החברים שלי, הם יגידו שזה די מתאים לי והם בכלל לא מופתעים שזה קרה.
אבל אפילו העובדה שנפל לי האייפון לאסלה לא הרסה לי את החוויה האדירה הזאת, ואחרי כמה שעות טובות של בכי כבר התחלתי לצחוק על זה.
הימים שבהם יצאנו מחוץ לקולג′, לטייל ולהשכיל ובעיקר לעשות שופינג, היו הימים הכי טובים, הכי כייפים והכי מגבשים.
השיעורים לא באמת היו שיעורים. לא ישבנו והעתקנו מילים מהלוח. עשינו פעילויות מגניבות, ובגלל שאף אחד הרי לא יודע עברית לא הייתה שום בעיה לרכל על המורה.
הכרנו מלא אנשים חדשים מכל העולם שבאמת נעשו חלק מאיתנו לאורך כל הסאמר סקול. החלק הכי קשה בכל החוויה הזאת היה הפרידה מהם, והידיעה שיותר בחיים לא נראה אותם.
עם כמה שיש כאלה שיגידו שסאמר סקול זאת חוויה של פעם בחיים, אני באמת לא יודעת מה אני אעשה אם בשנה הבאה לא אצא שוב.
