אז... קוראים לי חן דותן, והסיפור שלי מתחיל לפני שבועיים, ביום שעזבנו את ישראל ונסענו לאנגליה,
כאשר שמעתי את צופר הרכב של ניר(אבא של חבר שלי שנסע איתי לשם) נכנסתי ללחץ, רצתי בבית לבדוק שלא שכחתי כלום- את המברשת שיניים ומסרק, המטען והמתאם,ורק כאשר הייתי בטוח עזבתי את ביתי ללא נודע- ללידינגטון.
כאשר הגעתי לשדה התעופה וראיתי את האנשים שיצאו איתי למסע הזה, פחדתי אבל נשארתי עם ראש פתוח.
כשהגענו ללידינגטון רציתי לעזוב, כי ביומיים הראשונים לא היה כיף הייתי צריך להתרגל למקום, לאוכל, לאוירה ולהבדלי השעות אך לאחר היומיים הראשוניים היה כיף בטירוף- הפעיליות היו מגניבות, השיעורים היו מעניינים והילדים היו נחמדים בטירוף,
ואפילו הכרתי ילדה איטלקייה בשם שרה(חוץ ממנה התחברתי עם עוד מלא ילדים אבל איתה אני הכי התחברתי) שאני מדבר איתה בכל יום וביום שהיא עזבה(שבוע לפני) התבאסתי בטירוף.
וביום שעזבתי... לא, ביום שלפני העזיבה הייתי בדאון מטורף אבל התגברתי, ונפרדתי מכולם ונסעתי לישראל
