הבוקר התעוררנו עם תחושת פרפרים בבטן. ידענו שזו הפעם האחרונה שנתעורר כולנו יחד, בבית שלנו בלונדון, עם השגרה הקטנה שנבנתה לנו כאן – ארוחת הבוקר, הצחוקים במסדרון, הקצב המוכר של הבוקר האנגלי.

החלטנו לפתוח את היום בצורה מיוחדת – ארוחת בוקר אינטימית, רק אנחנו והמדריכות. היה בה כל מה שאנחנו – צחוקים, בדיחות פנימיות, מבטים שמבינים בלי מילים, וגם רגעים שקטים של מבוכה מרוב רגש. פתאום קלטנו כמה קרובות נהיינו, כמה מהר הפכנו ממשפחה.

אחר כך יצאנו לעוד סיבוב אחרון בלונדון – בבורו מרקט האהוב, המקום שהרגיש לנו פתאום קצת יותר ביתי, קצת יותר מוכר. הסתובבנו, טעמנו, צילמנו, חיפשנו את הדבר האחרון שנספיק לקנות – או אולי רק ניסינו לעצור את הזמן.

ולבסוף… הגיע האוטובוס שלקח אותנו לשדה התעופה. זה כבר היה רגע שבו הדמעות לא הצליחו להישאר בפנים.

הבנו שאנחנו נפרדות מהמקום, מהעיר, מהשגרה שלנו, אבל בעיקר – נפרדות ממה שיצרנו כאן יחד.

סאמר סקול בשבילנו זו לא הייתה רק נסיעה לחו”ל. זו הייתה חוויה של חברות אמיתית, של התבגרות, של פתאום להרגיש שייכות – גם במקום חדש, גם עם אנשים שהיו זרים והפכו ללב.

אז תודה לכן – על הלב הענק, על האומץ, על הרגעים הקטנים שיחיו בזיכרון שלנו עוד הרבה זמן.

ולמרות שזה הסוף – התחלה של משהו חדש כבר כאן.

אוהבות בלי סוף,

אופיר ולחן 💙