לקח לי זמן להתחיל ולשבת על הסיפור הזה. שבועיים עברו מאז חזרתינו לארץ, ניסיתי לשבת עם עצמי ולסכם את החוויה המעצימה הזאת במילים. הייתי באופוריה, לא ידעתי מאיפה להתחיל. אני בטוחה שלכל ילד וילד שחזר מהסאמר סקול והחליט לשבת עם הסיפור, לא ידע מאיפה להתחיל ומאיפה לסיים. אמנם יש פה סמיילים רבים שאני יכולה לשלב בסיפור האישי שלי, אבל שום סמיילי לא מתאר את הבעת הפנים שלי כשהמטוס נחת באנגליה. בעצם... יש אחד כזה - 
. ואת האמת, גם הוא לא קולע בול.
אומרים שזאת חוויה של פעם בחיים, אומרים שלעולם לא נוכל לחזור עליה. הם טועים. שכחו להגיד שגם שנה הבאה נוכל לחזור, וככה נרוויח שתי חוויות של פעם בחיים.
באיזשהו תאריך שלא בדיוק חשוב לי לזכור כי את היום עצמו אני זוכרת, נחתנו באנגליה בלונדון. פה אני נתקעת כי קשה לי לכתוב. הכל קרה כל כך מהר, ישר הביאו אותנו לקיימברידג'. ראינו את המנורות האקזוטיות השחורות בדרך.
רק המראה שלהן גרם לי כבר לרצות להגיע לקולג' שלנו.
כשהאוטובוס נסע, כל מה שחיפשתי הוא תא טלפון ידוע ומוכר שיש באנגליה. לא מצאתי אחד כזה. אבל לא נורא, יש לפני עוד 13 ימים ואני לא מוותרת. ישר כשהגענו למרכז אני חייבת להודות שהמרכז קיימברידג' עצמו מרשים ומדהים, אבל באופן מיידי חשבתי על עצמי ולא שמתי לב מה קורה סביבי. איך אני אסתדר? עם מי אהיה? אמנם באתי למסע הזה עם שני חברים, אבל תמיד מספרים על חוויות מסוג כזה שנפתחים לאנשים חדשים...ועוד באנגלית! 
הימים חלפו, ראינו וחווינו את הכל, עלינו על הגלגל הענק הזה שיש בלונדון שבתכלס לא כזה מפחיד כמו שחושבים, שטנו בנהר וכל מדריכי הסאמר סקול קראו לזה "פונטינג אין דה ריבר" הנה מילה חדשה כבר שלמדתי - "פונטינג". למדתי יותר מזה וברמה קשה יותר ויצאתי מורווחת מבחינת שפה עשירה יותר, חברים חדשים מחו"ל (שתאמינו או לא, עם קצת מאמץ שומרים על קשר איתם גם כאן בישראל) וקשר מחבק ואוהב עם מדריכי המרכז.
נפעמתי כל יום מחדש לגלות שהיום צריך להספיק ארוחת בוקר ב 8:00, מיד לרוץ לכיתות עם כל החברים, ב 12 אפס אפס בדיוק ארוחת צהריים ואין מאחרים! ומיד אחר כך כולנו עם תיקים על הגב מוכנים ומזומנים לצאת לסיור ברחבי העיר. יש לנו להספיק את מוזיאון מדאם טוסו, מחזמר מרהיב של מאמאמיה ובערב סרט בקולנוע ריק במיוחד בשביל כל ילדי הסאמר בקול! כל מה שחשבתי - איך, אבל איך בדיוק, הם מצפים מאיתנו להספיק? 
אנחנו ישראלים לתפארת מדינת ישראל, ובואו נודה בזה - עצלנים שלא כמו הבריטים המתוקתקים האלה ששותים כוס תה בבוקר ומחזיקים 15 שעות על הרגליים. תאמינו או לא, איכשהו, בדרך כלשהי, מצאנו דרך להחזיק את עצמינו. אם אני עצמי ידועה בכך שיכולה לישון 4 שעות בלילה ולתפקד, איך יחזיקו חבריי לקבוצה?
החזקנו את עצמינו בטוב וברע, ובעיקר היה טוב. היינו שם לתמוך אחד בשני ולא בהכרח רק הישראלים, גם כן הספרדים, הסינים, היפנים, הטייוואנים, האוקראיניים, הטורקים, הצרפתים, הירדנים והרוסים. הרגשתי נתמכת מכל הכיוונים ומחוזקת נפשית בכל שפה. כן שיפרנו אנגלית אבל באותה מידה אוכל להגיד ששיפרתי גם רוסית, גם סינית, גם ערבית ועוד ועוד...
אנגליה נפלאה, נהדרת, מקסימה, מרהיבה ועוצרת נשימה. אך לדעתי, היא לא משתווה אפילו לקשרים שנרקמו ביני לבין חברי קבוצתי. בכל מקום שנפלתי מצאתי את עצמי ביד שמאל מוחזקת על ידי סיני וביד ימין עלי ידי רוסייה. כשרקדתי במסיבות הליליות מימני רקד צרפתי ומשמאלי ירדני, כולנו רוקדים את ריקוד המקרנה בתיאום מושלם.
בימים קשים יותר כשבאו לידיעתינו ידיעות בנוגע למבצע צוק איתן, ישבנו כולנו סביב שולחן האוכל ולידינו אנשים מכל הארצות. אלה לא הצליחו להבין למה נפלו פנינו, מה עושה קרן המדריכה הישראלית שעומדת בראש השולחן ומקריאה מ YNET עוד חדשות של עוד יום חדש. תמכנו אחד בשני. ללא ספק.
הרגע המרגש ביותר שלי הוא שבאחת מנסיעות האוטובוס שלנו הלכתי וישבתי עם ילדים ממדינות שונות וסיפרתי להם שבת דודתי נמצאת בלב לילבה של המלחמה. כל אחד בטובו רשם בשפתו שלו "חזרי הביתה בשלום! מתגעגעים אלייך!". כולנו מאוחדים שם באנגליה, רחוק מהכל ורגשות הגעגועים למולדת חזקים מתמיד. בקבלת שבת הרגשתנו חזקים יותר מכל.
לסיום, יצאתי מאנגליה עם חברים חדשים, גם מחו"ל וגם מהארץ, תמונות שלא אשיג בשום מקום וכדאי לי להתחיל לגבות אותן, קשרים אישיים עם מדריכי הסאמר סקול, חוויות של באמת באמת פעם בחיים והרבה, אבל הרבה הרבה שופינג מטורף.
מה שהשארתי באנגליה הוא את החותם הישראלי שלי ואת השמפו והמרכך. טוב, כי הם תופסים לי מקום במזוודה ואני צריכה לדחוף איפשהו את החולצה החדשה מפרימארק...
מה שאתגעגע אליו הכי היא המדריכה לורה האהובה שהייתה שם, שתמכה בנו בכולנו בטוב וברע. מה שלא אתגעגע הוא השירותים, שבאופן בלתי ניתן להסברה המים שם מסרבים תמיד לרדת.
תודה שהקשבתם לסיפור האישי שלי, מנקודת מבטי.
ומטרתי היא לשמור על קשר עם כולם. שנת הלימודים בפתח ואני עומדת לפני בגרויות. בהצלחה לי!
את החויה הזאת אנצור בליבי והאם אצליח לשמור על קשר עם כולם? ימים יגידו..
