טוב... אז נתחיל מזה שנרשמתי לסמאר סקול בקיימברידג׳ בעקבות אחותי הגדולה, עד לפניי המפגש נורא התרגשתי ותמיד תיארתי איך זה יהיה ואיך יהיו הילדים, ותמיד דמיינתי את הכל מושלם טוב ויפה...
ולאחר המפגש הכל התחיל להשתבש לי, מבין הילדים שעוד לא כל כך הספקתי להכיר ראיתי המון בנות שהגיעו ביחד, אמנם גם אני הגעתי עם עוד שני חברים טובים שלי, אבל הם בנים ופחות הגעתי בקטע של לבוא ביחד פשוט כולנו רצינו לנסוע אז נסענו ביחד, אז התחלתי לפחד שכולם יתחברו ויבלו ואני אתקע עם הילדים המוזרים...
לאט לאט התחלנו לתקשר דרך הוואטסאפ, לא שזה עזר להרגשה שלי אבל עדיין, זה נתן לי להבין אילו ילדים יהיו שם, סגנון הדיבור, המקומות שהם מבלים בהם ועוד. והנה הגיע היום הגדול!!
יום הטיסה?? כשהגעתי לשדה הכל היה לי קצת מעורפל והבטן שלי התהפכה מרוב התרגשות, ראיתי המון פרצופים מתרגשים של ילדים מוכרים שמסתתרים בין ההורים, ידעתי שאני מכירה אותם והם אותי אבל עדיין הרגשתי מובכת לבוא ודבר איתם, ברגע שההורים הלכו הרגשתי רע, לא רציתי שהם יילכו, לא כי אני לא אראה אותם אלא כי לא רציתי להישאר לבד בין כל הילדים האחרים, אך במהרה התחלנו לדבר, התורים הארוכים לבדיקות נתנו לנו את הרגעים של ביחד שלא זזים ואין ברירה אלא לדבר, ולמטוס כבר הגענו בחבורות קטנות שעוד לא לגמריי מגובשות.
החוויה עצמה הייתה מדהימה, הילדים שהתחברתי אליהם ביום הראשון הם כבר לא הילדים שהייתי איתם ביום השני, כל פעם הסתובבתי עם ילדים אחרים ועוד לא כל כך הבנתי מה עושים, עוד לא הספקתי להכיר את כולם, עכשיו למשל אני ממש מכירה כמעט את כולם. כשאני והשותפה שלי שיראל פרקנו את המזוודות בחדר הרגשתי כבר יותר בנוח לפחות איתה, מאותו רגע הסתובבנו ביחד כל רגע שיכולנו ביום יומיים הראשונים ואז, בימים הראשונים של הפעילויות והלימודים כבר לא היינו ביחד, וזה פתח אותי להכיר עוד ילדים והכרתי באמת בנות מדהימות אחת אחת!!
כל הזמן רק רציתי להיות איתם, גם ביום וכמובן ש... גם בלילה!! לדעתי בכלל הרעיון של הלמידה היה פחות בכתיבה או בלמידה כמו בבית הספר, אלא הקשר בין ילדים ממדינות שונות, ללמוד לבוא ולפתח שיחה עם ילדים שאני לא מכירה, לנסות לפתח שיחה בלי גוגל תרגום או מורפיקס אלא באמת לדבר ולהקשיב. חוויתי המון פעיויות כיפיות ומגניבות שמעולם לא חוויתי, באמת חוויות מכל הסוגים, פעילויות התמצאות בקיימברידג׳, לונה פארק, טיולים, ספורט, אופנה, משחק ועוד המון!! זה מצחיק, מעולם לא חשבתי שאני אצליח להתחבר לאנשים או למקום מסויים רק בשבועיים אבל כנראה שזה מה שהיה לי מיוחד...
אם ישאלו אותי עכשיו למה אני הכי מתגעגעת.. יהיו לי קצת חילוקי דעות אבל מה שבאמת היה לי כיף אלו המפגשים שלנו בלילות, שהיינו יוצאים בשקט בשקט כדי שהרומצ׳קית לא תשמע, אז באמת יכולנו לבחור עם אנחנו רוצים להיות ולא רק להיות עם מי שאיתי בפעילות או בשיעור, אז תמיד היו מצטרפים עוד ועוד ילדים וכל פעם הצלחתי להתחבר לעוד ועוד, חלק מהילדים שהכרתי משמשים לי כחברים טובים ואנחנו שומרים על קשר, מדברים ונפגשים...
הסאמר סקול הייתה אחת החוויות הכי יפות שחוויתי, ההרגשה של להיות שם היא הרגשה שרק מי שהיה שם יבין, זה היה בין המקומות היחידים שבאמת יכולתי להרגיש בנוח, בלי שישפטו אותי ובלי להתבייש, אני בחיים לא אשכח אותה ואם היום ישאלו אותי אם זה שווה ללכת לשם או אם הייתי עושה את זה שוב, ברור שכן!!!!
מה שנשאר לי לעשות הוא להמליץ לכל מי שאני אוהבת וחשוב לי שילך לשם כדי לדאוג שהוא לא יפספס אתה חוויה הזו!!
אז תודה לילדים המדהימים שפגשתי מישראל, ומחו״ל וגם לצוות שתמיד עזרו לנו כל פעם שהרגשנו קצת לא בסדר, עזרתם לי ממש להרגיש יותר בבית, עם המשפחה ולהפוך את החוויה ממפחידה ומשעממת לחוויה הכי כיפית שחוויתי אי פעם.. אני כל כך מתגעגעת ותמיד מתפללת שרק ייתנו לנו עוד שבועיים מדהימים כאלה...
תודה על הכל אהובים שלי??
