אז עכשיו כשאני שוב בישראל, נשארו לי רק הזיכרונות של מה שהייתה כנראה החוויה הכי אדירה שעברתי.
אבל התקופה המדהימה שלי לא התחילה כרגיל, בטיסה. היא התחילה עוד הרבה לפני, כשיום אחד קיבלתי הודעה מחברה שלי- "רוצה לבוא לסאמר סקול?" אמא שלי הסכימה ואני עמדתי להתעלף 
באותו רגע התחיל ביני לבין טל טירוף של התרגשות: קניות לטיסה, אריזה, דיבורים אין סופיים בוואצפ והתרגשות שלא נגמרת! 
וזה מה שקרה 183 ימים לפני הטיסה 
הימים עברו מהר, ופתאום הגיע ה24 ביוני! המפגש של הקמפוס! לא פגשתי אף אחד מהקבוצה לפני, למרות החפירות הלא נגמרות בוואצפ ובפייסבוק, ופתאום יש לי עוד 44 חברים, שעכשיו הם כמו משפחה בשבילי 
אז עכשיו אני יושבת פה עם המזוודה שעדיין לא פרקתי ובתוכה מיליון דברים מפריימארק, וחושבת לעצמי: איפה בכלל להתחיל?! מהיום הראשון, אני מניחה..
הגעתי לשדה התעופה, ושם ילדים מהקבוצה באים ומחבקים אותי, כשאני מחבקת אותם ובקושי זוכרת 5 שמות. 
כבר במטוס אני מתחילה להתחבר ולהכיר אנשים לעומק ומגלה כמה מזל יש לי שאני טסה דווקא איתם! 
הגענו לקיימברידג'! נכנסנו בשערי קלייר קולג' וכבר התחלתי להכיר ילדים מחו"ל. נכנסנו לחדרים (האיכות שלהם ממש מפתיעה, באתי בציפייה לבקתת עוני) והתמקמנו, ואז ירדנו להכיר אנשים ולדבר.
ביום השני היה את מבחן ההקבצות, לא היה אחד שלא יצא עם צוואר תפוס! ובערב, וולקאם פארטי! אז כן, עדיין לא הרגשתי לגמרי בנח אז המסיבה הייתה נחמדה אבל לא מטורפת, אבל תאמינו לי שפיציתי על זה במסיבות האחרות. 2 מסיבות בשבוע, תחשבו כמה קלוריות זה שורף!
יום שלישי, יום ראשון בכיתה. ברגע שנכנסנו לכיתה עלינו על שם למורה- "הממורמרת". המורה הכי מרובעת ומשעממת בקמפוס, ובדיוק בגלל זה הכי כיף לשגע אותה! 
במשך השבועיים שלי איתה הפרענו לה כל כך הרבה, שיגענו אותה, דיברנו מולה עברית רק כי היא שנאה את זה ובכללי בכל שיעור צחקתי עד דמעות מחדש 
בימים הבאים התחלתי באמת להתחבר עם אנשים: הכרתי חבורה שלמה מונצואלה (שאליהם הכי התחברתי ואני מתגעגעת אליהם כל כך :( ), נורבגיה, הולנד, סין, יפן, טיוואן, קזחסטן, בלרוס, צרפת, איטליה, מקסיקו ועוד ועוד ועוד.
בערב היום השלישי- ערב קריוקי, וכמובן שהישראלים השתלטו על המיקרופון והרסו לכולם את האוזניים 
אז התחילה שגרה של ארוחת בוקר ב7 וחצי בבוקר 
, לשגע את מרני (זכרנו את השם רק בזכות ברני הדינוזאור) במשך 3 שעות, זמן חופשי (שופינגגגג ) וארוחת צהריים, 3 שעות של פעילויות מוזרות כמו ראיון אנשים אקראיים ברחוב על איזה סוג מוזיקה הם אוהבים, צילום סרטונים בעיר, למידת הריקוד של EF (שישמש אותי ואת טל בכל מסיבה שיתנגן בה השיר FEEL THIS MOMENT), אילתורים של היפ הופ כושל על THRIFT SHOP, תחרויות ספורט בפארק המדהים של קיימברידג', שיט בנהר וניסיונות רבים שנכשלו אחד אחד להבין איך לעזאזל משחקים קריקט
נעבור לשופינג.
במילה אחת: וואו. אני בכללי לא אחת שקונה הרבה ותמיד חושבת 200 פעם על כל דבר קטן שאני רוצה לקנות. אבל הפעם- השתגעתי.
בימים שלא היו לנו טיולים יצאנו לעיר כמה חברים, לקחנו טייקאווי ממקדונלס או סאבווי והלכנו לפריימארק, לשוק, לחנויות או דוכנים שראינו בדרך. אני רק חושבת לעצמי, איזה מזל שבאתי לשדה התעופה לפני הטיסה עם מזוודה של רק 12.5 קילו (השיא!!!) כי ביום האחרון הייתי צריכה לשבת על המזוודה כדי לסגור אותה
ברצינות, בחיים לא קניתי כל כך הרבה.
נעבור לטיולים.. מדהים!!
לונדון - מדהימה ביופיה: הארמונות והמבנים מפוארים ויפים כל כך, ונמצאים איפה שרק תסתכל! למרות זאת, היא מפוצצת באנשים ובקושי אפשר לנשום! בפעם הראשונה בלונדון היינו רק במתחם שופינג (שהיה עלוב למדי). אבל הפעם השנייה.... מדאם טוסו ווויקד בטיול אחד! מחזמר כמו וויקד עוד לא ראיתי. תפאורה מדהימה ומושקעת, שירים מוכרים, שחקנים וזמרים מוכשרים ועלילה מרגשת, והכל משתלב להצגה מושלמת אחת!
הטיול הבא - סטרטפורד
עיירה כל כך יפה! הכל ירוק וכפרי, וכל בית נראה כמו בקתה מלכותית (קיימברידג' אותו סגנון, התאהבתי בשתיהן! התחלנו מהשופינג וקבעו לנו נקודת מפגש בשעה מסוימת, אבל ילדים איחרו בחצי שעה אז הסיור התבטל (לא מתלוננת). משם נסענו לWARWICK, טירה מימי הביניים. 3 שעות של חוויה מימי הביניים, בטירה ענקית מלאה בהופעות חצר: הופעות רחוב של גלדיאטורים ופעלולנים, ג'אגלינג ונסיכות. עובדים שלבושים בבגדים מפעם וגלימות, ליצנים מסתובבים סתם ככה ואפילו מסעדת בשרים! בטיול הבא, אוקספורד, לא באמת טיילנו. רק שופינג בכמויות (שוב, לא מתלוננת!).
ו
הטיול האחרון- THORPE PARK!! הלונה פארק הכי מטורף שהייתי בו אי פעם. כבר כשיצאנו מהאוטובוס היה אפשר לראות רכבות הרים בגובה של גורד שחקים ולשמוע את הצרחות עוד מהחניון. אז כן, 3 השעות הראשונות מתוך 5 התבזבזו על מתקנים עלובים שאפשר למצוא בסופרלנד אחר כך ישבנו ואכלנו דונאטס (ממש ממש לא מתלוננת) ואז פתאום הגיעה חברה מהקבוצה שהסכימה לעלות איתי על רכבת הרים מטורפתתת בפשוט מלאה בלופים
אז כבר התחלתי להרגיש שזה לא היה כזה בזבוז לבוא לפה. התקדמנו בתור של שעה וחצי ופתאום מצאנו את עצמנו בתוך הרכבת, בלי הכנה מוקדמת.
ברגע שהתחלנו לנסוע בעלייה המלחיצה שיש בכל תחילת רכבת הרים, התחלתי לצרוח לה: "תוציאי אותי מפה! אני מתחרטת!" ואז באה ירידה של 90 מעלות.
ואז לופ. ועוד לופ. ועוד ירידה מטורפת. ועוד 30 לופים רצופים. ואני לא מפסיקה לצרוח לרגע, אפילו לא לנשום. ושומעים רקקק אותי. ואני ממשכימה לצרוח ולצחוק כל הנסיעה. ואז ירדנו מהרכבת והתחלנו לצחוק. ואז ראינו את התמונות שצולמו
בזמן הנסיעה וצחקנו עוד יותר. וזאת הייתה חוויה שאני בחיים לא אשכח
דבר אחרון ששווה לספר בלי להוסיף יותר מדי למגילה- מופע כישרונות :) אז כן, בתחרות לא הספקתי להשתתף כשבחרתי שיר דווקא כשחילקו את הפרסים, אבל החברות המדהימות שלי כל כך רצו שאני אשיר עד שהן סידרו לי הופעה לא כחלק מהתחרות
וכבר הגיע הזמן לחזור הביתה! עם הישראלים אני אפגש עוד הרבה, בהבטחה, אבל הקטע העצוב זה להיפרד מהחברים הרבים שרכשתי מחו"ל. להצטלם ולהעביר בין כולם את היומנים כדי שירשמו ברכות, ובעיקר להתחבק ולנחם, ולהתאפק לא לבכות בעצמי :(
ועכשיו כל מה שנשאר זה רק להתרגל לחיים החדשים בישראל! :)
