הסיפור הזה כנראה מתחיל כמו רוב הסיפורים: "בהתחלה לא ממש רציתי לבוא..." "לא הכרתי אף אחד בפגישת קבוצה...." "אף אחד לא נראה לי מי-יודע-מה בפגישת קבוצה..." "ההורים שלי ניג'סו ומסתבר שזאת המתנת יום הולדת שלי מהם..." "אבל השנה סיימתי כיתת דוברי אנגלית מה אני צריכה את זה עכשיו...." "בטח אין כאן מישהו עם השריטות שלי...." "שבועיים? אבל אני אפספס כול מיני דברים שיקרו בארץ ובאינטרנט!...." "טוב לי בארץ, הכרתי אנשים חדשים, למה לי לעזוב אותם עכשיו ולהתחיל לנסות להכיר עוד אנשים במקום אחר...?"
אבל לכול אדם יש את הסיפור שלו, ואת הדבר שמייחד את הסיפור שלו משאר הסיפורים. אני אישית לא ממש יודעת מה ייחד את הסיפור שלי מהסיפורים האחרים, אבל מי אני שאומר כך.
אז בסוף אחרי הרבה הפצרות, שכנועים, דמעות ונאומים ארזתי מזוודה בלב חצי-שלם ויצאתי לשבועיים באנגליה עם עוד עשרים ושישה ילדים בערך בגילי, שתי מדריכות שניסו להרגיע את כולנו ומזוודה שלמרבה אכזבתי הייתה כתומה (רציתי שהיא תהייה כחולה, כי אני וכחול זה סיפור אהבה 
).
לא טסתי מאז הטיול בת מצווה (ועברו מאז חמש שנים) וכמעט ולא זכרתי מה עושים ולאן הולכים בשדה תעופה ובמטוס עצמו. הייתי במין הלם מודחק, וגם את החוויה של הדיוטי פרי די סיימתי מהר ובשקט. למזלי לידי בטיסה ישב בחור ישראלי צעיר ונחמד שעזר לי מאוד בהפגת הלחץ והראה שבמקומות הכי לא צפויים אפשר למצוא אנשים נחמדים וטובים :)
אחרי הטיסה ירדנו באנגליה האפורה ומטח של קרירות נעימה ספק-ליטף ספק-הכה אותנו - ברכה ענקית אחרי שנפרדנו מהחום הבלתי ניתן להסברה הישראלי. אחרי שאספנו את המזוודות נאלצנו להתמודד כבר עם הבעיה הראשונה: באנגליה נוהגים הפוך. רגע, ניתן לומר שהכול הפוך: החל מהכבישים ודרכי הנהיגה ומיקום הדלת באוטובוס ועוד כול מיני פרטים שנדמים שוליים אבל בישראל הם כל כך שונים שכאן הם הפכו למשמעותיים.
רוב הדרך ישבתי ליד החלון וניסיתי להתרגל לנוף שאותו ניתן לתאר לפי השיר המפורסם "הירוק היום ירוק מאוד והאפור היום אפור מאוד...", כלומר מהמם מצד אחד אבל מדכא מצד שני. לקראת סוף הנסיעה הצלחתי גם ליצור קצת קשרים עם חלק מחברי הקבוצה שהתגלו כנחמדים וידידותיים ^__^
הגענו למרכז רדינג דרך עיר ציורית ויפהפייה, עוד דברים שלא נראה בזמן הקרוב בארצנו הקטנטונת (ניתן להבין שהתגעגעתי כבר על ההתחלה .___.").
קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, התחלקנו לחדרים שהיו נעימים למראה, והלכנו לאכול את האוכל הבריטי שידוע בעיקר בהיותו אוכל בריטי 
...
או במילים אחרות: לחם, חמאה (בארץ אני בכלל לא מאחדת את שניהם בארוחה ועל חמאה אין על מה לדבר בכלל) והרבה עגבניות וקצת עלי חסה מרירים.
נדלג קצת על הפעילויות (שהיו ברובן נחמדות ביותר ובהן הרשינו לעצמו לחזור לגן עם צבעי גואש, קולאז'ים מעלים ופרחים, ציורים בגיר על הרצפה של המרכז, ריקודים מאתגרים, סרטים חמודים, חידונים על ידע כללי, משחקי ספורט שונים ומופע כשרונות), על המדריכים (אותם אהבנו מאוד בגלל שלמעשה הם היו בערך בגיל שלנו, אולי קצת יותר מבוגרים, והפגינו רוח צעירה ואנרגטית על אף מזג האוויר התזזיתי), על השיעורים (שקצת נמרחו לפעמים, תלמידים שלא הפסיקו להפריע - מאפיין אוניברסלי מסתבר - וחומר שגרם לי להרגיש כאילו אני חוזרת לחטיבת הביניים למרות שהייתי ברמה הכי גבוהה והשנה כפי שציינתי סיימתי כיתת דוברי אנגלית [בלי להשוויץ או משהו]), על שאר הארוחות (השילוש הקדוש של לחם, חמאה\מרגרינה ועגבניות בלט בעוצמתו אצל רוב חברי הקבוצה, למרות שמידי פעם הפתיעו אותנו כביכול עם תפוחי אדמה על שלל צורותיו וצורות בישוליו, ביצי עין, ופל בלגי, שלווה [!!!], פירות טעימים [תפוחים, בננות וקלמנטינה, אותם לא אכלתי גם הרבה מאוד זמן], פסטה קרה ומסכנה, חומוס וגרגירי חומוס וקיש מעניין של הרבה גבינה ועגבניות) והעובדה שה-wi fi לא רצה לעבוד לי בפלאפון שלי אז שבועיים למעשה הייתי מנותקת ולא יכולתי לדעת מה קורה בארץ [פייסבוק...], בשאר העולם ובתחום התרבות האהוב עליי :|
עם כול אלה התמודדתי יחסית בשקט, ולרוב רק הקשבתי מהצד לתלונות של אחרים, כי זה הזכיר לי שאני בארץ אחרת, עם תרבות אחרת ומנהגים אחרים, והנה אני לומדת להכיר אותם ולהתרגל אליהם, ושאת הכול נעבור בצורה טובה והכרנו קצת עולם - אחת מהמטרות המרכזיות של חוויה כזאת כמו סאמר סקול.
היציאות מחוץ למרכז היו מיוחדות, למרות שנאלצתי להתמודד עם היותי אחראית על התקציב הכספי שלי כשאני לא תמיד יודעת מה לקנות ומה לא. יצאו הרבה מאוד פעמים שלא קניתי בכלל ביציאות, אולי חוץ מאיזה ממתק, והייתי חוזרת עצובה למרכז כשכולם מדשדשים עם שקיות מלפניי ומאחוריי ואני עוד נותרתי עם סכומי כסף רבים. היו פעמים שלקח לי ימים שלמים להתלבט אם לקנות או לא, עד שאחת מחברות הקבוצה תפסה אותי באחת מהחנויות ואמרה לי משפט לחיים: "תגידי כן או לא, אל תגידי למה כן או למה לא, תגידי אם אהבת את הכול ואם כן אז תקחי ואם לא - אז לא."
אני חושבת שהמשפט עזר לי מאוד בקניות הבאות שהיו לי, שבהן הצלחתי לקנות קצת מתנות לחברים, לעצמי, לבני המשפחה ולאנשים חשובים לי; ולמרות שעדיין לא הפכתי להכי ספונטנית וזורמת שיש, לפחות עשיתי צעד אחד קטן לכיוון הנכון :')
אבל זאת לא הייתה הדרך היחידה בה חוויתי את ה"חדש" וה"אחר" של אנגליה, ופתאום ביום השלישי נפל הדבר וחליתי. צינון, שיעול נוראי, גרון כואב, אי יכולת דיבור ורגישות לכול משב רוח קרירה. אני מודעת לזה שאני רגישה לקור, אבל הייתי בין היחידים מכול הקבוצה שקצת "שילם" על הרגישות שלו, ובעוד שאר הבנות סביבי הסתובבו במכנסונים קצרצרים וטענו שלא קר להן, אני העמסתי על עצמי שכבות בגדים, עטפתי את הצוואר, שתיתי המון, לקחתי כדורים, ביקרתי אצל רופאה (!) ושתיתי המון מים.
זה היה החלק הפחות נעים של הטיול, אפילו יותר מהאוכל ומהקניות. הייתי חולה כמעט שבוע וחצי מתוך שבועיים! רצה הגורל ודווקא כשהתחלתי קצת ליהנות החליט האדון שבשמיים לקחת ממני את הקול (והכול), כדי שאהנה בשקט, מבלי להתלונן יותר מידי (והתלוננתי...) או לחפור יותר מידי (כמו שאני עושה עכשיו) ובעצם שאני יותר אשמע אחרים מאשר רק את עצמי.
לכן אני מחשיבה את הסאמר סקול כחוויה מקדימה לחוויה מתקנת כיוון שלא באמת עברתי שינוי משמעותי בשבועיים האלה, אבל כן למדתי קצת דברים חשובים שצריכים לבוא לידי ביטוי גם אצלי. חוויתי תרבות אחרת ושפה אחרת, חוויתי נופים אחרים (ועוצרי נשימה!), אנשים אחרים, אוכל אחר, מנהגים אחרים...
חוויתי אהבה שלא חוויתי הרבה מאוד זמן מחברי הקבוצה שלי! הם באמת הושיטו יד ועזרו לי, עודדו אותי כשהייתי חולה, צחקו איתי, עזרו לי המון בקניות וביציאות, ולא נתנו לי להרגיש כאילו אני לבד בקבוצה D':
אולי זה מה שמייחד את הסיפור שלי מסיפורים אחרים.
ואולי לא.
אולי גם אחרים הרגישו ככה, אבל אחרת.
הכול אחר, ובכול זאת דומה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בסאמר סקול וכנראה גם היחידה, כיוון ששנה הבאה אני מתגייסת ואין לדעת מתי :(
אני חושבת שזה בכול זאת היה שווה את זה, היציאה. המדריכות הנהדרות, הקבוצה המקסימה, אנגליה בעלת היתרונות והחסרונות ותחושת הגעגועים האותנטית הביתה - כולם הפכו את ההתנסות הזאת לחוויה אמיתית, כיפית ומומלצת לאנשים נוספים כמוני, שעוד מחפשים את הייחוד שבסיפור שלהם ;)
יעל 
נ.ב: בסוף זכיתי במצטיינת הקבוצה והרגשתי מאוד גאה בעצמי, כי גם קיבלתי דובי חמוד והמדריכות בהן התאהבתי בסתר (
) ממש שמחו בשבילי ואני עוד יותר שמחתי כי הן שמחו בשבילי! 
