אני לי, בת 15 מאילת.
בשביל שאוכל להעביר את חוויותיי מהסאמר סקול בצורה הכי טובה, אומר משהו על עצמי קודם.
אני ילדה די ביישנית וקשה לי להתחבר לאנשים, אני לא אוהבת את זה בי.
אחת המטרות שהצבתי לעצמי שהתכוננתי לטיול הזה הייתה לנסות להתגבר על הביישנות ולהכיר אנשים חדשים.
כשההורים הציעו בתור מתנת יום-הולדת נסיעה לסאמר סקול באנגליה חשבתי שצוחקים עליי, ואחרי כמה ימים אמא אמרה לי "כל מה שנשאר לעשות זה לבחור מרכז." הייתי מאושרת. מתנת יום ההולדת הכי טובה שנערה יכולה לקבל.
אחרי כמה שבועות זה קרה, טסים לאנגליה.
כשהגענו לקווין אנס הייתי בהלם. המקום היה מושלם. חלקת דשא ענקית, מגרשי טניס, ליד הבתים היו כל מיני מקומות שהיה אפשר לשבת ולהירגע שם, החדרים היו פשוטים ויפים והבתים היו נקיים ומקסימים בבית שלנו היה "קומן רום" שהיה אפשר לשבת בו עם כל החברים לשחק או סתם לדבר.
בערב הראשון שלנו שם נחנו, היינו הקבוצה הראשונה שהגיעה אז היינו לבד.
ובימים הבאים התחילו לנו הפעילויות והשיעורים, בשבוע הראשון הלימודים התנהלו עם כמה רוסים צרפתים וטורקים. השיעורים עצמם היו מהנים ומעשירים, היה מצחיק לצפות במורה חובב הפנטומימה שלנו מנסה להסביר דברים. למדתי הרבה על האטרקציות בלונדון ועל ההיסטוריה של אנגליה. מה שהיה כיף זה שהשיעורים היו מהנים גם מבחינה חברתית, כולם ניסו להתחבר עם כולם וצחקנו ביחד.
המדריכים היו הזויים. מסתבר שרובם היו צעירים יחסית. אחד טען שהוא יודע לדבר עברית. אחד אמר שהוא מבין עברית (דבר שגרר לכמה אירועים מביכים). בכל מקרה, למרות שהם היו מוזרים ואהבו להתגרות בילדים (הם היו מסוג המדריכים שישכנעו אותך להיכנס לתוך מנהרה מפחידה במדאם טוסו ואחריה להפחיד אותך פשוט כי זה משעשע) הם היו ממש נחמדים, אם קרה משהו הם תמיד ניסו ומצאו דרך לעזור.
הפעילויות שבין הארוחות והלימודים היו מעניינות, אמנם לא כולם.. אבל אם פעילות אחת לא מצאה חן בעיניי יכולתי לבחור באחת משתי האפשרויות האחרות. לרוב בחרתי בבדמינגטון או במשחקי קופסא. יום אחד כששיחקנו הלכתי לראות את הרוסים משחקים קלפים, הם הזמינו אותי לשחק איתם ומאז פשוט התחברנו יותר ויותר. בסופו של דבר בכל השבועיים האלה האנשים שהכי התחברתי אליהם ואני אתגעגע אליהם מאוד ואשתדל לשמור איתם על קשר זה הרוסים והאוקראינים.
בערבי השבוע הראשון היינו יושבים לרוב רוסי, צרפתי וקבוצה קטנה של שיראלים ומשחקים קלפים ב'קומן רום'.
ביום שישי היה ערב דיסקו, לבשתי שמלה, נכנסתי לאולם, יצאתי למרפסת והתיישבתי ליד ילדה. ישבנו בשקט במשך כ10 דקות ואז היא ראתה איזושהי תמונה בפלאפון שלי שאלה אותי משהו עליה והשיחה זרמה .קוראים לה סוניה ומסתבר שיש לנו הרבה במשותף. היא אחת הבנות שאני ממש שמחה שהמשכתי לפתח איתה את השיחה במקום לתת לה להיתקע כי אחרי הערב ההוא נהיינו חברות טובות מאוד ואנחו שומרות קשר עד עכשיו.
בסוף השבוע הראשון הרוסים עזבו והיה לי די עצוב, הם היו ה'לא ישראלים' הראשונים שיצא לי להתחבר אליהם וממש ליהנות מחברתם. (כנראה כי ידעתי גם לדבר רוסית.. זה די תרם לעיניין. אפשר לאמר שהרוסית שלי גם השתפרה בטיול הזה.)
באותו השבוע ראינו את ה"באקינגהם פאלאס", בית הבובת של המלכה מארי, "טראפלגר סקוור", ה"ביג-בן" ואת "הלונדון איי" וכמובן.. גם היו לנו הקניות הראשונות בלונדון!
נתנו לנו כארבע שעות להסתובב, כשחזרנו לנקודת המפגש ראיתי את כל הבנות עם שקיות ענקיות של מותגים, מלאות בגדים.
אני קניתי לי שני ספרים שלא מצאתי בארץ. זה מה שעשה לי את היום.
בשבוע השני הגיעו יפנים. אני בטוחה שכל הקבוצה שלי תסכים שהיפנים הם האנשים הכי מקסימים שהיו שם. אי אפשר להסביר את זה במילים, הבנות שם היו תמיד שמחות, תמיד חייכו וצחקו. ובמקרים בהם קבוצה של יפניות התלהבה ביחד ממשהו.. זה היה כמו מחזה, פשוט קולות הסכמה והתלהבות באופן מסונכרן.
כשהיה לנו ערב גיבוש נאלצנו בקבוצה קטנה לעזור אחד לשני לעבור לקצה אחר בספסל (שכל הקבוצה עומדת עליו)מבלי שאף אחד יפול.
כמובן שנפלנו, אבל זה היה מצחיק לנסות לשתף פעולה ולהחזיק אחד את השני כאילו החיים שלנו תלויים בזה.
לאט לאט גם התחלנו להתערבב ביחד בארוחות, ישבנו ביחד, דיברנו (לפחות ניסינו.. היה קצת קשה לתקשר איתם כי רמת האנגלית שלהם הייתה די נמוכה)
אני גם מאמינה שכמה מהיפניות מאוד התלהבו מהבנים בקבוצה שלנו.
בערב דיסקו השני היו אנרגיות. באופן מפתיע הפעם רקדתי עם כולם במקום לשבת לבד בצד. ניהנתי מאוד, גם בדיסקו יצא לי להכיר עוד כמה אנשים ממש נחמדים.
בשבוע השני בלונה פארק. שם יצא לי לעלות על כמה מתקנים שבחיים לא הייתי מדמיינת אפילו לעלות עליהם (אני ממש פחדנית) וגם יצא לי להכיר לעומק ישראלית נחמדה שעמדה איתי שעתיים וחצי בתור.
היינו גם ברחוב אוקספורד, עברנו שם בסיפרייה הכי עתיקה באנגליה וראינו הרבה סטודנטים לובשים גלימות מהודרות שסימלו את סיום הלימודים שלהם.
הפעילות הכי מעניינת, ואני חושבת שהיא רגע השיא של הישראלים, הייתה יום לפני הטיסה חזרה.
תחרות הכשרונות
זה ערב בעל ערך רב מכוון שלמען אותה התחרות הוקמה להקה שכולם עוד ישמעו עליה בעתיד בשם "כיוון אחד" .
באופן מפתיע בתחרות עצמה כיוון אחד לא ניצחו, אלא יפני נחמד ששר אופרה (זה היה מדהים) .
למרות שכל הערב הוא תחרות , כולם ניהנו ושיתפו פעולה. היה ממש מצחיק לרקוד עם כולם ולשיר.
ביום של הטיסה, (אחרי לילה ארוך של גיבוש כי זה היום האחרון ביחד) נפרדנו מכל המדריכים, בזמן שכולם עוד מצטלמים אני עליתי לאוטובוס.
מהרגע שהייתי על האוטובוס ועד זמן מסויים בשדה התעופה אני בכיתי ויבבתי כמו ילדה קטנה. (אני לא עושה את זה הרבה.) הבתני שאני כנראה לא אראה פה יותר אף אחד, שאני אתגעגע לכל האנשים החדשים שהכרת- ובזכות זה שהתגברתי על הביישנות שלי הכרתי הרבה.
(אגב אם מישהו מהקבוצה שלי קורא את זה אני רוצה לבקש סליחה שנאלצתם לראות אותי ככה זה די טיפשי 
)
והקבוצה שלי, בהתחלה כשפגשתי אותם הם נראו לי הרבה יותר מדי אנגרטיים ונראו כמו אנשים שאני לא ממש אצליח להתחבר אליהם.
זה לא היה נכון, יצא לי להכיר כל אחד מהקבוצה יותר טוב וממש ניהנתי מחברתם גם אם הם שונים מהחברים הרגילים שלי. אני מאוד אתגעגע לכולם, גם אם עדיין הייתי קצת שקטה, לא השתתפתי בכל השיחות או לפעמים השתקתי אותם כי הם צורחים כל כך חזק, אני אתגעגע אליהם מאוד ובינתיים עברו כמה ימים וממש חסרה לי הנוכחות שלהם פה.
ובאמת לסיכום כל המגילה הזו, אני התגברתי על החששות והביישנות שלי, אני הכרתי חברים חדשים, ביקרתי במקומות מדהימים, למדתי הרבה דברים.
החוויה הזו הייתה הדבר הכי טוב שיכל היה לקרות לי ואני ממש מקווה לצאת גם שנה הבאה. 
