אני ליה לוי, בת 16 (הייתי בת 16 בסאמר סקול).
אני גרה במושב בגליל שבצפון הארץ.
הגעתי לסאמר סקול בחשש גדול שארצה לחזור הביתה, וכבר אחרי יומיים באוקספורד החלטתי שאני נשארת ולא משנה מה.
לפני הנסיעה הייתי מאוד ביישנית, לא עצמאית וחסרת ביטחון עצמי. בפגישה הראשונה של חברי הקבוצה בארץ הרגשתי שהם יהיו איתי בכל מצב, הם והמדריכה המדהימה מאיה.
כשראיתי את כולם פסקו השאלות אם לצאת לסאמר סקול או לא. בפגישה ההיא החלטתי שלא אהיה ביישנית. אזרתי אומץ ודיברתי מול כולם בלי פחד.
ביום הטיסה העדפתי להיפרד מאמא ומאבא בתחנת הרכבת כדי לחסוך את הדמעות בנתב"ג... שביט ואני עלינו לרכבת ופנטזנו מה יהיה. ממש התרגשתי. בטיסה לא יכולתי להירדם, רציתי להכיר את כולם. מאיה הייתה חייכנית אל כולם כל הזמן וענתה על כל שאלה הכי קטנה שעלתה במהלך הטיסה.
הגענו לאוטובוס והתבשלנו בו עד שהגענו לאוקספורד! היה כל כך מצחיק לראות את כולם מקטרים בגלל החום... זה היה די מוזר, כי חשבתי שנגיע לאנגליה גשומה.
אחרי מקלחת (סופסוף!) ירדנו ל- Breakfast Room והתחלנו להתחבר עם ילדים מארצות אחרות: רוסיה, וונצואלה, ספרד, סין, אוקראינה, קזחסטן... היה מצחיק לראות את כולם מתנסים באנגלית שלהם. תוך יומיים-שלושה הכרתי את רוב הישראלים והיה ממש כיף לדבר עם הישראלים המשונים האלה!
אחרי כמה ימים הרגשתי לא טוב כל כך ומאיה הייתה איתי כל הזמן ובדקה מה קורה איתי. בזכות כולם: מאיה המדהימה, החברים הטובים והמדריכים הנפלאים הרגשתי יותר טוב במהירות!
במהירות רבה ארדמור והמעונות נתנו לנו תחושה של בית. בפעילויות תמיד קיטרנו ושאלנו את מאיה: "מתי מגיעים הביתה"?
מכל הטיולים באוקספורד כבר הכרנו כמעט כל חור בעיר... יותר מאצלי במושב! התלהבתי לאכול בחדר האוכל של Jesus College. זה היה חדר אוכל כמו בסרטים של הארי פוטר שעשוי מעץ ישן. עכשיו, משחזרתי הביתה, כשאני מריחה עץ ישן אני מיד נזכרת בחדר האוכל.
אחרי שבוע בערך כבר לא עשיתי את ההפרדה בין הישראלים ל"חוצניקים". לפעמים פניתי אל הישראלים שבינינו באנגלית. כבר התחלתי לחשוב באנגלית על מה שאני רוצה לומר בעברית!
כשכולנו היינו יחד כל יום באוקספורד היה חוויה בפני עצמו. היה לי כל כך כיף להיות עם כולם! היה לי כיף לצחוק ביחד, ללמוד ביחד, ליהנות ביחד, לטייל ביחד, לקטר ביחד, לבכות ביחד ולחיות ביחד כל הזמן. זאת חוויה שלא תחזור לעולם.
היו מללללא טיולים, בכל טיול השתדלתי לדבר עם כולם וככה התחברתי אל כולם. כמעט בכל ערב הייתה Activity משעממת... כולם רצו לבלות עם החברים החדשים מחו"ל בחדרים. תמיד היה "כיבוי" אורות בעשר בלילה. חחחח... כאילו שמישהו באמת הקשיב לזה (חוץ מאנסטסיה המצחיקה ומאיה המדריכה המדהימה).
עם כל יום שעבר הייתי יותר ויותר עצובה כי ידעתי שעוד מעט הכל הולך להיגמר וכל אחד יחזור לשגרה שלו. והנה... הגיע הרגע בו כולם צריכים לארוז מזוודות. כולם בכו וחיבקו זה את זה והשמיים בכו יחד איתנו. היה כל כך עצוב!
לעולם לא אשכח את השבועיים האלה: בהם הכרתי מלא אנשים חדשים, ויצרתי קשר טוב עם רובם, בהם הפכתי ליותר עצמאית ובעלת יותר ביטחון עצמי, סופסוף אני כבר לא כל כך ביישנית, בהם נהניתי עם כולם בטיולים המרהיבים, בלימודים המייגעים, בצחוקים עד השעות הקטנות של הלילה, בפרי טיים באוקספורד ובלונדון, בדיבורים בזמן הארוחה, במסיבת יום ההולדת שחגגו לי... אני אתגעגע לכולם ביחד ולכל אחד בנפרד...
כשמיילס החתיך (המנהל של ארדמור) שאל אותי אם ארצה לחזור בשנה הבאה, עניתי לעצמי בלב שבפעם הבאה לא יהיו כולם כקבוצה: מאיה לא תהיה איתי, החברים מהארץ, החברים מחו"ל והמדריכים הנפלאים. אני אחזור רק אם כולם יהיו איתי שוב, בלעדיהם זה יהיה אחרת!!
ביום האחרון הבנתי כמה כולם חשובים לי. וכשהגעתי הביתה הבנתי כמה הם יהיו חסרים לי! הם כבר חסרים לי מאוד.
לא היה מזיק עוד שבוע ועוד שבוע ועוד אחד...
קשה לי לתאר במילים כמה כיף היה לי, וכמה השבועיים האלה תרמו לי! אני רוצה לומר תודה על הכל ושאני מתגעגעת אל כולללללם (חוץ מלתפוחי אדמה חחח..). אני מקווה שכולם ישמרו על קשר עם כולם. זה הדבר היחיד שיכול להזכיר לנו את הימים הטובים של ה"ביחד" שהיו באותם שבועיים נדירים כמו אלו.
וכמה מילים לגבי האנגלית... קודם כל צריך ליהנות בסאמר סקול והאנגלית כבר תבוא לבד. לא צריך להתאמץ להביא אותה בכוח!
אני עדיין לא מעכלת שזה נגמר... אבל אין מה לעשות, לכל דבר טוב יש סוף. אני יכולה להבטיח לכל אחד שישאל אותי שכולם: צוות ארדמור הנפלא, החברים מחו"ל ומהארץ המצחיקים, מאיה המדריכה המיוחדת והעיירה אוקספורד היפהפייה לא יצאו מליבי לעולם! אני לא אשכח אף אחד ואף רגע נפלא שהיה לי שם לעולם, תמיד אשא את כולם בליבי!
