שיר

היי !

אני שיר, ואני הייתי בסאמר סקול באיסטבורן לשבועיים. 

זאת הייתה החוויה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים, בלי שום ספק!!

באתי עם חברה הכי טובה שלי דניאל, אנחנו בנות 16. 

בהתחלה, בטיסה הלוך, קצת חששתי. בכלזאת, לא הכרתי את המקום, את הילדים, לא ידעתי אם אני אסתדר. אבל, כבר אחרי כמה שעות טיסה יצא לי להתחיל להתחבר ממש עם הילדים וגם עם המדריכים, וכבר מאז ידעתי שאני לא ארצה לעזוב.

כל הנסיעה משדה התעופה לאיסטבורן, הייתה פשוט כל כך יפה!

כל הנסיעה פשוט בהיתי בחלון וצילמתי מלא. אחד הנופים היפים שראיתי, הכל ירוק ומושלם!

כשהגענו למרכז באמת שלא האמנתי שאני נמצאת שם. הכל היה כל כך יפה!

אחרי שנכנסנו לחדרים וסידרנו את המזוודות והכל הלכנו ישר לארוחת ערב.

בחדר אוכל כל הישראלים ישבנו, לאורך כל השבועיים, בשני שולחנות ארוכים כולם ביחד.

היה כל כך מדהים להכיר את כולם, לקחו ילדים שמפוזרים בכל רחבי הארץ והפכו אותם למשפחה!

ברגע שחולקנו לכיתות, התחברנו גם עם האיטלקים כי הם היו איתנו בכיתה.

זה היה כל כך כיף שהם היו איתנו כי יצא לי ממש להתחבר איתם, נהיינו חברים ממש טובים.

המורה שלנו, יאסי, הייתה מדהימה ובאמת למדנו ממנה בשיעור והיה כיף שדיברנו אנגלית. גם המדריכים של המקום, והמנהל, התייחסו אלינו כמו מלכים ועשו לנו את החוויה כיפית.

לא חשבתי שאפשר ככה להתחבר לאנשים כל כך מהר!

הסיורים והטיולים שהיו לנו, רק גיבשו אתנו עוד יותר, במיוחד בגלל הנסיעות הארוכות. כל הנסיעות עשינו כיף וצחוקים והכרנו אחד את השני יותר ויותר.

המקומות שביקרנו בהם היו מקומות שבלי הסאמר סקול לעולם לא הייתי מגיעה אליהם, והם היו פשוט מדהימים.

שמחתי שהיה בסיורים גם הזדמנות לזמן חופשי וגם לא. לאורך כל השבועיים גם

הרגשתי שכל דבר שקורה אני יכולה לפנות למדריכים שלי, שזה גם דבר ממש חשוב! באמש אני כל הזמן חושבת שיש לי כל כך הרבה מזל שהלכתי לסאמר סקול הזה במסגרת הזאת, כי אם לא הייתי מפספסת ביקור במקומות מדהימים, והייתי מפספת להכיר ילדים מדהימים, גם מחו"ל וגם מהארץ.

זו הייתה חוויה בלתי נשכחת.

אחד הזכרונות המצחיקים שיש לי מהשבועיים האלו זה שהיה יום אחד שהלכנו לאיסטבורן רק הישראלים, וכדי להכיר טוב את האיזור המדריכים נתנו לנו משימות בקבוצות שהיינו צריכים לעשות ברחבי העיר. זה היה אחד הדברים שאני לא אשכח! ובאמת עשינו את כל המשימות! המשימות היו למשל, להופיע ברחוב בשביל להשיג כסף, להיכנס כמה שיותר אנשים לתא טלפון, לעצור מישהו ברחוב שילמד אותנו את ההמנון הבריטי, ללמד אנשים, לפחות שניים, את הקווקווה דלאומה, לעשות פירמידה אנושית באמצע החוף... זה היה כל כך מביך אבל כיף ובלתי נשכח!

בימי שישי גם עשינו קידוש כל הישראלים, וזה היה ממש מרגש ואיחד אותנו. המדריכים הביאו לנו כיפות ומיץ ענבים, ושרנו כולם ביחד. 

ביום האחרון שלנו, היה פשוט כל כך עצוב לעזוב, הרגשנו כבר שהמקום הוא כמו בית. התרגלנו לשגרה של לקום בבוקר לארוחת בוקר, להגיע בזמן לשיעורים ולפעילויות...

זה היה מאוד קשה לחזור, היה גם עצוב כמובן לעזוב את האיטלקים שמאוד התחברנו אליהם, ואת שאר הישראלים שנשארו לשלושה שבועות. כולם בכו.

זו פרידה אני לא אשכח לעולם, יש לי משפחה חדשה