הייי!! קוראים לי נעמי בר און והייתי (מה כבר נגמר?!) בסאמר סקול באנגליה בקיימברידג′ !
הכל התחיל בהמון חששות ושאלה איך אני הגעתי בכלל לדבר הזה?! אבל מה לעשות אני נרשמתי וגם כשהגענו עוד לא האמנתי ;)
בטיסה פגשתי את כולם והיה נראה שיש עוד דרך ערוכה לזכור ולהכיר כל אחד ואחד אבל תסמכו עליי זה קורה הרבה יותר מהר משתחשבו :)
לא היה לנו הרבה זמן לדבר ולצחוק אחד עם השני כשראינו את אנגליה לראשונה (ואאאאוווו...♥♥) הכל ירוק ויפה ופשוט לא הפסקתי לשאול את עצמי ממה חששתי .(חכו זה עוד יגיע)
הלכנו כולנו והתיישבנו בחדר המסיבות מתרגשים וסוקרים אחד את השני כשאור וקרן המדריכות התחילו בממלכת הגיבוש, הסדר והחוקים. שמענו את נציגי הef, חולקנו לחדרים וכמו שהבטיחו לנו כולנו יצאונ עם חיוך :)
החדר היה עם שירותים מקלחות מיתות גדולות שולחן כתיבה מנורה והיה כיף מאוד לקשט ולהפוך אותו לשלנו :))
למוחורת היו המבחנים ואני בתור ילדה שאין לה מבחנים בבית הספר חששתי ממנו מאוד... במבחן אומנם היה צפוף אך לפחות הרגשתי פחות לחוצה כשראיתי שיש כל כך הרבה אנשים ביחד ועברנו את זה.
חולקנו לשיעורים ביום השני ונפגשנו עם המורים.
מייד אחרי שיעור הכרות שבו ראיתי את חברי לכיתה הישראלים המשוגעים ושאר התלמידים המנומסים;) הלכנו לקבוצות הפעילות שלנו,
ופה התחילה לי החוויה האמיתית,
לא בגלל שהיו פעילויות נחמדות... וגם לא בגלל המדריכים החמודים, בגלל הילדים.
כשאני ורותם חיפשנו את הקבוצה שלנו ניגשה אלינו ילדה מקסיקנית מקסימה שמתברר שהיא גם איתנו בקבוצה ובקלות שכזאת זרמה לה השיחה והצטרפו אלינו בנות מכל העולם ודיברנו כאילו אנחנו חברות כבר המון זמן והתרגשתי ושמחתי וזה הכיף האמיתי ואני מקווה שאני אשמור עם הבנות האלה קשר כל החיים למרות המרחקים הגדולים בנינו...♥
ככה עבר לו מהר מדי שבוע שאני לא אשקר כי הייו בו גם קשיים של התחלת חברויות חדשות והתרגלות ללוח זמנים. את השבוע השני התחלנו בנסיע ללונדון למוזיאון השעווה שגיבש אותנו ונהננו מאוד :)
למוחורת הלכנו לפארק השעשועים הכי גדול בלונדון ותאמינו או לא... הוא גדול:P
נכון שלא הספקנו הכל אבל נהננו כל כך (אני גם נהנתי רק לראות את המתקנים לא הייתי חייבת לעלותת על כל רכבות ההרים...;)
והשבוע השני עבר באותה מהירות, בפעילויות לקחו אותנו הרבה לפארק ואני המשכתי ליצור קשרים ולהנות עם החברה המקסיקנית שדיברתי עליה קודם ואני מבטיחה שצחקנו הרבה :))
אפילו למדתי טניס בפעילויות (זה קשה יותר ממה שזה נראה) והאנגילית כבר זרמה בפה בלי בעיה.
עברנו שפות בלי שום קושי ואני חושבת שבחלק הזה היה השיפור המשמעותי.
הגעתי ליום שישי ואני יכולה להבטיח לכם שזה היה אחד מהימים הכי עצובים שהיו לי בחיי הקצרצרים:( כולם עזבו ואיתם גם כרולינה החברה המקסיקנית שלי וכמה שלא רציתי לא הפסקתי לבכות... אבל את החלק המשמעותי, העצוב, המשוגע והמרגש שמרתי לסוף.
בסאמר סקול הכרתי חברה שוויצרית ששמה נלי ואין לי איך להתחיל לתאר אותה... היא הייתה הילדה הראשונה שדיברתי איתה ואיתה עברתי שבועיים שנראים כמו יותר משנתיים... עם נלי הייתי בשיעורים אבל ביליתי איתה הרבה מאוד ולהבדיל מכל שאר הילדים האחרים לא דיברנו על דברים שיגרתיים כמו איך זה בארץ שלך? בת כמה את? מה את אוהבת? ממש לא, זה היה כאילו היינו חברות כבר שנים (אני עדיין לא יודעת עלייה את כל אלה.. חח )
הרגשתי שאת נלי הכרתי כבר שנים ולכן הפרדה ממנה הייתה קשה לי יותר מהכול, איך יכול להיות שככה נקשרתי למישהי ולוקחים לי אותה ואוליי אני לא אראה אותה יותר כל החיים? היה המון בכי למרות שנוכל לדבר בסקייפ ובפייסבוק שאתה שם זה נראה כמו משהו אחר לגמרה...
אח שלי יונתן בן 21 הביא לי מכתב טיסה חמוד ובתוכו צירף בוטן (אח שלי מקורי...) אני ואלכס, החברה הכי טובה שלי שבאתי איתה, קישטנו את הבוטן הנחמד ותלינו אותו על לוח המודעות (גם אנחנו מקוריות הא? שלא לדבר על זה שעשינו כביסה בתוך הפך שלנו...;) וככה לאט לאט לוח המודעות שלנו היה הדבר שהכי אהבנו בחדר :))
ביום הפרדה, שהיה גם יום הפרדה מנלי, אחרי אלפיי חיבוקים והבתחות נפרדנו. נכון שנתנו לנו עוד קצת זמן להפרד (היינו חייבים ב10 להיות בחדרים) אבל כמובן שזה לא הספיק... ובחדר לא יכלנו לישון... פתאום הייתה דפיקה חזקה בדלת ואני ואלכס מיהרנו לפתוח ומי הייתה שם? נלי! היא אמרה שהמדריכה פגשה אותה ונתנה לה לבוא לבקר אותנו פעם אחת ואחרונה ושוב התחלנו לבכות ולצחוק באותו הזמן. אבל לא היה לה הרבה זמן והיה לנו חשוב לתת לה משהו שתזכור אותנו, ונחשו מה? אחרי חיפושים רבים מצאנו משהו גם אישי גם קטן שתוכל לשים בכיס וגם 100 אחוז מאיתנו, הבוטן! וככה עכשיו הבוטן שלנו בשוויץ :))
אני יכולה להישבע שאת נלי אני עוד אפגוש שוב ותודה לאל שהמרחק הוא רק 5 שעות ולא קצה העולם...♥
יום שבת היה יום שקט. רק אנחנו ועוד כמה ילדים שנשארים עוד שבוע והיה לנו שופינג של כל היום.
והגיע יום ראשון בו הייתה הטיסה, אותה סיטואציה בדיוק כמו בהתחלה אבל הפוך, במקום לטוס לאנגליה טסנו לישראל ובמקום לנסות להכיר ניסינו להיפרד... אני לא יכולה לתאר כמה אני אוהבת כל אחד ואחד מקבוצה שלנו ואני יודעת שפגשתי שם גם חברים לכל החיים.
לכולם אוליי הייתה הפרדה קשה וגם לי אבל אותם אני בטוחה שאני אפגוש עוד הרבה ואני מקווה שזה שאנחנו לא באנגליה לא ישפיע...
לא דיברתי על המדריכות שלי עדיין אבל הן הייו תמיד שם ועזרו, תמכו, ודיברו איתנו סתם ואני כבר מתגעגעת אליהן המון!
אוליי בסיפור הזה פחות סיפרתי מה קרה אלא יותר את הסיפור הלגמרה אישי שלי אבל אני מקווה שאת התמונה המדוייקת תוכלו למצוא בשאר הסיפורים של המחזור השני קיימברידג′ 2012 שאני לא אשכח ל-ע-ו-ל-ם!
♥♥♥
נעמי
