היי, אני עדי.
לפני קצת יותר משבועיים יצאתי לסאמר סקול בלונדון, מרכז ברונל.
אז איך מסכמים את השבועיים האלה?
בתור התחלה, היום של הטיסה.
קמתי בבוקר, מפחדת ששכחתי לארוז משהו, מפחדת שיקרה משהו למזוודה, מפחדת להתחיל מסע חדש.
אם הייתי יכולה לחזור אחורה, הייתי אומרת לעצמי : "עדי, קחי את עצמך בידיים.
עוד שעה את הולכת להיפרד מההורים למשך השבועיים הקרובים, ולהעביר אותם עם בנות שבחיים לא פגשת (חוץ מהפגישה שהייתה שבועיים לפני, אבל... מי באמת מחשיב את זה) .
הבנות האלה הולכות להיות המשפחה שלך לזמן הקרוב, אז למה לא להתחיל לדבר איתן כבר עכשיו?".
אז אני באמת לא מתחרטת על אף רגע, כי כבר בתור של הבדיקת דרכונים הצלחנו להתחבר.
בהמשך הייתה הטיסה, ואז הלילה הראשון.
הלילה הראשון, האמת, היה די דכאוני.
לילה במקום שהוא לא הבית, לא ליד כל הקבוצה כמו שציפינו, ובכללי, לילה. לא הזמן הכי כיפי להגיע למקום חדש.
עברנו את הלילה הראשון, את היום השני, את היום השלישי... ופתאום... עבר לו שבוע.
וואו! עבר שבוע! פתאום אני נזכרת בכל מה שעברנו השבוע...
האולפנים של הארי פוטר, לונה פארק, ארמון וינדזור, הפעילויות ערב וביניהן 2 מסיבות, ערב היכרויות עם ילדים מארצות אחרות, והשיעורים שהיו לפעמים בבוקר לפעמים בצהריים ולפעמים כל היום, שאותם העבירו מורים ברמה גבוהה מאוד, שלא היו רק מורים, הם היו הרבה יותר מזה.
דיברו איתנו הרבה, נתנו לנו את האפשרות וההרגשה שאנחנו יכולים לשתף אותם בכל דבר שקשה לנו או סתם על כל דבר אחר.
ואז אני קולטת שבאמת לא ניצלתי כל רגע כמו שצריך. היה שבוע כל כך משמעותי, כל כך כיפי, כל כך חוויתי.. איך זה שהוא כבר נגמר?
התחיל השבוע השני, ואמרתי לעצמי, עדי, הפעם את מנצלת כל שנייה בשבוע שנשאר.
אז היינו במדאם טוסו, מלך האריות, קצת קניות, בערב אחד לפני האחרון הייתה מסיבה אחרונה, שבסופה בכינו כל הקבוצה, ואיתנו האיטלקים, הרוסים, הצרפתיים, כולנו בכינו ביחד ורקדנו.
בשישי האחרון, הזמנו את כל החברים מכל הארצות, ואחד הבנים מאיטליה קידש והקריא את הברכה .
היה מרגש ומצחיק בטירוף.
אני רוצה להגיד תודה לכל מי שהפך את השבועיים האלה למה שהם.
לבנות מהקבוצה שלי שהפכו מזמן למשפחה.
לחברים משאר הקבוצות בעולם שהיו שם תמיד בשבילנו ודאגו להצחיק אותנו ולשמח אותנו כשהיינו עצובות בסוף השבועיים המטורפים האלה.
להורים שבכלל איפשרו לנו לטוס לשם.
וכמובן למדריכה שלנו, עמית.
שבלעדיה שום דבר מזה לא היה קורה.
אז עמית, תודה לך על הכל,
תודה שהיית בשבילנו כמו אחות גדולה אבל מצד שני הרבה יותר מזה. אחת שאפשר להתייעץ איתה על כל דבר, אחת שברור לי שלא תשפוט או תשלול את מה שאני אומרת או מרגישה.
אז פשוט תודה לכולם שהפכתם את החוויה הזו ממדהימה, למושלמת.
