היי! קוראים לי שחר חי, ואני הייתי במרכז ברונל שבאנגליה.
אני אמורה לכתוב את סיפור יומן המסע שלי, ואני מסתכלת על הדף הריק ולא מצליחה לכתוב כלום.
עולות לי כל כך הרבה חוויות לראש , סיפורים מצחיקים, וסיפורים עצובים... חוויה שכזאת כמו שחוויתי פשוט אי אפשר לתאר במילים.
אני יכולה להגיד בלב שלם, שלהיות בסאמר סקול בברונל 2019 היה הדבר הכי טוב, מעצים, בונה ומרגש שעשיתי בחיי.
אני זוכרת כשהיינו במפגש הראשון שלנו, מישהי באה לצלם אותנו, ואמרה לנו "תתחבקו כאילו אתן אוהבות אחת את השנייה, אין לכן מושג איזה משפחה אתן הולכות להיות".
אני הטלתי בדבריה קצת ספק, אולי מהלחץ ואולי מהמשמעות הגדולה של המילה משפחה. אבל עכשיו אין לי התלבטות קלה שבקלות שהבנות שיצאו איתי הן כבר נהיו האחיות שלי (וכמובן שעמית המדריכה היא האמא של כולנו).
החוויות שצברתי במהלך השבועיים האחרונים הן חוויות שאני לעולם לא אשכח, חוויות שיישארו איתי לכל החיים.
אני לעולם לא אשכח את הצרחות שצרחנו במסדרון של הקומה שלנו, את הפעילויות בתוך הקמפוס, את הטיולים לבחוץ, את הלימודים עם כולם, את הנוטלה שהבאנו לארוחת בוקר, את הקידוש הסופר מרגש שעשינו עם כל המדינות, את השלט שהאיטלקיות כתבו לנו שהן אוהבות את ישראל, את האזעקות באמצע הלילה שהלחיצו את כולם, את כל החברים שלי מאיטליה, צרפת, רוסיה, רומניה, סין, טורקיה ועוד כל כך הרבה שכנראה שאני לא אראה שוב לעולם, את עוצמת החברות שיצרנו, אני לא אשכח את הרגע הזה בקמפוס שאמרו לנו לעלות על האוטובוס לשדה תעופה, ופשוט כולנו התפרקנו.
בשבועיים האחרונים, הקמפוס הזה הפך להיות הבית שלי. בהתחלה כי לא הייתה לי ברירה אחרת, אבל עכשיו- זה כבר נחרט בלב שלי עמוק וחזק.
בחיים לא חשבתי שמשהו כמו זה יכול לקרות לי, אבל הנה זה קרה, ואני רוצה להגיד תודה ענקית ענקית לכל אחד שעזר לדבר הזה לקרות.