היי לכולם, קוראים לי נוי דיין בת 16.5 והיום אספר לכם על החוויה הכי מטורפת שחוויתי בחיים.
אז ההחלטה אם ללכת לסאמר סקול או לא עברה לי בראש לאורך זמן רב, במשך כמה שנים. כל פעם רציתי ומשהו אחר צץ.
השנה אמא שלי באה אליי ואמרה לי שהגעתי לגיל הכי מתאים ושהיא חושבת שהשנה אני חייבת לעשות את זה. החלטתי שאני הולכת על זה, ואז עברה לי המחשבה של אם ללכת לבד או עם מישהו קרוב, בסופו של דבר החלטתי ללכת לבד וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שיכלתי לעשות, ואני כל כך שמחה שהגעתי למסקנה הזו(ועל זה אספר לכם בהמשך).
נרשמתי מוקדם מאוד ובמשך כל השנה התרגשתי וחשבתי על זה המון.. עניין אותי לדעת מי יהיו חברי הקבוצה שלי, מי תהיה המדריכה שלי, ועוד מיליון שאלות שעברו לי בראש.
אז הגיע יום הפגישה והיו המון ילדים, מכל מיני קבוצות, ורק השמות של חברי הקבוצה שלי היו לי בראש(מהקבוצת ווצאפ שנפתחה לפני המפגש), ההתרגשות הייתה בשיאה ורק חיכיתי לפגוש את כולם.
נפגשנו כולם ועשינו היכרות זריזה אחד עם השני. והחל מרגע סוף הפגישה עד יום הטיסה רק ספרתי את הימים עד לטיסה.
והנה, ה-14.7,אומרת שלום לאמא ואבא, עוזבת לשבועיים את הבית ויוצאת למסע המטורף הזה.
מסע שממנו אצא עם כל כך הרבה תובנות לחיים, ובעיקר עם אינסוף סיפורים וחוויות בלתי נשכחות.
נפגשנו כולם, בהתחלה כולם היו עוד מובכים אחד מהשני וחוץ מהשם לא ידענו יותר מדי אחד על השני. ופה כל השאלות והחששות של , ומה אם נישאר ככה?
ומה אם לא נתגבש? ומה אם לא נתחבר? נעלמו.
בפחות מעשר דקות מהרגע שנפגשנו, התגבשנו והתחברנו כל הבנות ובחיים לא ציפיתי שבשניות זה יקרה(ועל זה עוד נדבר בהמשך).
הטיסה עברה בסה"כ בסדר גמור ונחתנו בלונדון. הגענו לאוניברסיטת ווסטמינסטר במרכז הארו, התמקמנו בחדרים ויצאנו לארוחת ערב ופעילות ערב. הפעילות הייתה עם ילדים מכל העולם ועוד לפני שהתחלנו להתרגל להיות אחד עם השני כבר התחלנו להכיר ילדים חדשים ,וזה היה מדהים! וכמובן שהיינו צריכים לדבר בינינו אנגלית... אז אספר לכם סוד קטן, אחת החששות הכי גדולות שלי הייתה האנגלית.
פחדתי לדבר אנגלית ולטעות, פחדתי להיכנס ללחץ ושלא יהיה לי מה להגיד, אבל מהרגע שכף רגלי נחתה בלונדון החשש הזה עבר כאילו לא היה לעולם.
כבר מהיום הראשון דיברתי אנגלית בלי סוף.. אם זה עם חברים מהעולם, או עם מדריכה באוניברסיטה, או אפילו עם נהג האוטובוס. כל הזדמנות שהייתה לי פתחתי את הפה ודיברתי.
אז הגיע היום השני לטיול, קמנו ליום של מבחן רמה ואחר כך מלא פעילויות. עברנו את המבחן והתחלנו את רצף הפעילויות. הפעילות האחרונה שסיכמה לנו את היום הייתה פעילות בסגנון המירוץ למיליון כשבכל קבוצה היה בן אדם אחד מכל לאום. הייתי בקבוצה עם איטלקי, מקסיקנית, רוסיה וברזילאית. והיה פשוט מ ו ש ל ם! היינו קבוצה תחרותית מאוד, רצנו ממקום למקום, ותוך כדי דיברנו וסיפרנו על עצמנו, וזה היה מדהים!!! דיברנו בינינו אנגלית כמובן (מה ששיפר על ההתחלה את הביטחון ונתן פוש להמשיך לדבר)והתגבשנו בשניות, זה היה כל כך כיף.
אז היום השלישי התחיל בשיעורים, לאחר מכן יצאנו לקניון ענקי ומשוגע ובערב פעילויות מגניבות. וככה המשיכו בערך הימים, בבוקר לימודים, אחר כך יוצאים לטייל בלונדון המושלמת, ואז חוזרים לפעילויות ערב. כמובן שהלוז משתנה מיום ליום ולפעמים טיילנו כל היום או היינו כל היום במרכז, אבל מה שכן, לא משנה איפה היינו או לאן הלכנו, לא הפסקנו להנות ולצבור חוויות. ועכשיו, כשאני בבית, כמה ימים אחרי הסוף, יש לי תשובות לכל השאלות והחששות והרבה הרבה מסקנות. יש לי מיליון ואחת סיבות למה החוויה הזאת הפכה למה שהיא.
אז החשש הראשון, מה יהיה עם לדבר אנגלית? אני כל כך מתביישת ומפחדת לטעות, איך אצליח לפתוח את הפה ולדבר? פחחח, מצחיק.. וכמו שאמרתי, מהשנייה הראשונה שנחתתי בלונדון הכל השתנה. החשש ירד והפה שלי דיבר אוטומטית אנגלית. בכל הזדמנות שהייתה לי, דיברתי. ולא רק שזה שיפר את האנגלית שלי גם הביטחון שלי באנגלית עלה, ושלא תטעו, ללא ספק היו פעמים שדיברתי עם אנשים מהעולם ונתקעתי, לא הצלחתי להגיד את מה שאני רוצה להגיד באנגלית, או שהמילה ברחה לי באמצע, אז מה?? המשכתי לדבר, ניסיתי לאלתר, אל תשכחו שהאנשים ממולכם, נמצאים בדיוק באותו מצב כמוכם. גם הם נתקעים, גם הם טועים, אז מה? מצליחים להבין אחד את השני ואפילו לפתח שיחות מעניינות ועמוקות.
אז כמו שאמרתי, התלבטתי הרבה אם ללכת לבד או עם מישהו קרוב. כל הזמן השאלה הזאת עברה בראשי, אך בסופו של דבר החלטתי עם עצמי ללכת לבד. אמרתי לעצמי שכשאני אבוא לבד אפתח יותר לאנשים חדשים, ואת האמת, שזו אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי. זה נתן לי את ההזדמנות להיפתח לאנשים חדשים, להכיר אנשים חדשים, לא להיות תלויה בחבר מהבית ולדעת להסתדר גם לבד לפעמים. אז החשש הזה, גם ירד מהפרק.
ואיך אפשר לשכוח את האנשים שזכיתי להכיר מהעולם? טורקיה, איטליה, ברזיל, מקסיקו, רוסיה ספרד ויפן. זכיתי להכיר אנשים מכל אחת מארצות אלו. זכיתי להכיר תרבויות חדשות ושונות משלי. זכיתי לפתח שיחות כל כך עמוקות ומעניינות עם אנשים מכל כך הרבה ארצות. אנשים שהתרבות שלנו שונה זו מזו, השפה שלנו שונה, ולפעמים גם הגיל שונה. זה נשמע כאילו אין מכנה משותף, אבל היה כל כך הרבה. זכיתי לעשות ריצת לילה עם חברה איטלקיה, לספר על החברים שלי לחברה טורקיה, לדבר על אוכל עם מקסיקני, לדבר על אופנה עם חברה ספרדייה ולדבר על פוליטיקה עם ברזילאי.. מטורף וכיף שאי אפשר להסביר במילים.
הסיבה האחרונה והמרכזית שעשתה לי את הטיול הזה למה שהוא היא החברים שלי לקבוצה.
זכיתי בכל אחד מהם. זכיתי בכל רגע איתם, בכל רגע של צחוק, שמחה, כעס ואפילו בכי. זכיתי בילדים עם לב עצום שלא הפסיקו להפתיע אותי במהלך הטיול, בכאלה שפתחתי איתם את הבוקר בחיוך והלכתי לישון איתם בחיוך. קבוצה שלא יכולתי לבקש טובה ממנה. והנה תשובה לחשש הראשון שלי, אם נתגבש ונתחבר? אז ללא ספק כן, זכיתי בכם, בצבע שהביא כל אחד מכם, שהפך את הקבוצה להכי מדהימה בעולם. תודה על הצחוקים במטבחון בלילה, תודה על המשחקי קלפים איתכם, תודה על השטויות, תודה על העידוד כשהגעגוע פרץ, פשוט תודה לכם, תודה על מי שאתם ושזכיתי בכם. לגמרי חברים לחיים.
ותודה אחרונה לקמפוס, על טיול שלא אשכח בחיים, טיול שמאורגן עד הדקה האחרונה, טיול שלא אוכל באמת לסכם אותו גם לא באלפי דפים. מאמינה שגם אחרי מה שכתבתי , ילדים שירצו להירשם יקראו את הדף הזה ועדיין יעלו בהם חששות. אז תפיגו אותם, תירשמו, תגיעו בראש פתוח, תזרמו, ותאמינו לי, חוויה שלא תשכחו בחיים! :) .