נועה

אני לא יודעת איך, אבל כשהייתי קטנה שמעתי איכשהו על סאמר סקול וחפרתי לסבתוש שתשלח אותי.

היא הבטיחה שבמידה ובאנגלית שלי תהיה מצוינת היא תשלח אותי לסאמר סקול בערך בכיתה ט' או י'.

הזמן עבר וכיתה י' הגיעה וגם להורים שלי הייתה דרישה: צריך להיות לי ממוצע מעל 85 בתעודה.

איכשהו הצלחתי (אל תשאלו אותי איך כי באמת אין לי מושג אני תלמידה לא ממש טובה) והנה פתאום הסאמר סקול הוא בעוד פחות מחודש.

נפגשנו ב18/6 שם הבנתי שיש לנו מדריכה מדהימה(!)

והתחלתי להכיר את כולם (חוץ מעדי). לגל מיד התחברתי ואפילו נפגשנו פעם אחת לסרט :)
גל ואני החלטנו שצריך להתחיל להתחבר עם הקבוצה אז בוואצאפ החלפנו כולנו אינסטגרם ופתחתי עמוד לכולנו @eastbourne2019.

בסוף נפגשנו שבוע לפני הנסיעה בתל אביב אכלנו ביחד ושיתפנו את החששות שלנו מהנסיעה וכבר התחלנו להתחבר יותר.

אבל החיבור האמיתי הגיע בשדה התעופה כשנועה הביאה לנו עוגה וקיבלנו מנויה את הפוטרים המדהימים וכמובן שהצטלמנו איתם. 

ביום שלפני הנסיעה הייתי חולה מאוד (לא הייתי חולה ככה כבר שבע שנים) וחששתי שזה יהרוס לי את הטיול אבל עד שהגענו לאנגליה הכל כבר עבר :) 

מפה הכל בהילוך מהיר: 
הגענו עשינו מבחן וחילקו אותנו לקבוצות לפי הרמה שלנו. אני הייתי עם שלושת המוסקטרים איתיס שושן ובן האדיש או בשמם האחר איתי שוהם ובן.
אני מרגישה שהם כמו האחים הגדולים שתמיד רציתי אבל הם לא מתייחסים אליי כיאה לאחים גדולים.
זכיתי במורות מדהימות אלני וקרלה שהתחברתי אליהן מיד.
כל הקבוצה התחברה לצרפתים ובילינו איתם הרבה בפעילויות הערב ואחריהן. 

יצאנו למלא טיולים ופעילויות שהיו מהנים כמו ת׳ורפ פארק, לונדון, ברייטון ועוד. אבל הקטע לא היה הטיולים אלא האנשים שהייתי איתם שהפכו כל רגע למדהים. 
יום שישי השני שלנו הגיע התלבשנו בהידור ועשינו קבלת שבת עם זוג שהם מאוד אוהבים את ישראל והאישה אפילו שרה בעברית! חלקנו התרגשנו מאוד (אהמ אהמ נועה) ואפילו רקדנו ל-הבה נגילה.


הצגנו את הפרויקטים שעבדנו עליהם במהלך השבוע ואז קיבלנו תעודות. חלקנו אפילו קיבלו תעודות הצטיינות (אני נועה ושוהם בבקשה אל תהרגו אותי אם שכחתי מישהו) והייתי מאוד גאה. הלכנו לערב דיסקו שהיה מדהים ורקדתי מלא ואז היה הזמן להיפרד מהצרפתים... הצטלמנו מלא והתחבקנו המון ובכינו.

כן, גם אני... אבל הבטחנו לשמור על קשר ואנחנו באמת מקיימים זאת גם עכשיו. הגיע זמן הטיסה ואני עוד לא קולטת שזהו, זה נגמר.

ראיתי שני סרטים ואור חפר לי (סתם סתם חיים שלי אני מתה עליך) ונחתנו. קיבלנו את המזוודות ונתנו חיבוקים אחרונים והלכנו אל ההורים. רק כשהלכתי לישון במיטה הנוחה שלי ששונה מאוד מהמיטה שם הבנתי שהחוויה המדהימה הזאת נגמרה והתחלתי לבכות. 

הצלחתי להתחבר לכל אחד בנפרד ולכולם ביחד ורציתי להגיד לכם תודה: 
תודה לנועה שגנבה לי את השם ונתנה לי חולצה כשהייתי צריכה.
תודה לבר שנתנה לי לישון עליה בטיסה הלוך למרות שהיא לא ממש הכירה אותי.

תודה למעיה (מאיה) שהצחיקה אותי בכל הזדמנות.
תודה לנויה שתמכה בי כשהכי הייתי צריכה.
תודה לגל שהשיחות איתה הכי כיפיות.
תודה לעדי על השחנשים ועל זה שנתנה לי לחפור לה (בניגוד לרצונה יש לציין).
תודה לאורי על האהבה המשותפת לספרים.
תודה ליובל על זה שנפתח אליי ותודה על כל שיחות הריכולים שלנו.
תודה לאור על השיחות באוטובוס ובטיסה וגם אחרי השיעור על נושאים דיסקרטיים במיוחד.
תודה לבן שהיה הכי מצחיק ותומך ושהסכים לקנות איתי איפור ( קניתי לו ממתקים אחר כך אז זה בסדר).
תודה לשוהם שהיה הכי נחמד אליי והיה אחלה פרטנר לקניות (בשבילו. אלוהים כמה הילד הזה אוהב לקנות).
אחרון חביב איתי שהיה האח הכי מדהים שיש וכל מה שסיפרתי לו הוא קיבל בהבנה ובחיבוק ותמיד דיבר איתי וניסה לגרום לי להרגיש יותר טוב.

ועכשיו ענת: 
ענת, את המדריכה הכי מדהימה שיכולתי לבקש. תודה על הכל! את היית הכל בשבילנו בשבועיים האלה ותמיד תמכת ועזרת וצילמת.

ועוד דבר קטנטן: סליחה על החפירות. אוהבת אתכם 3> נועה לפלר